שם הפיקצר: I need you. I really do.

שם הכותבת: ריין שפרד [למרבה הצער, אני לא, כך שנישאר עם אן. הא, ולכל הצופים שחושבים מה שהם חושבים, ואני יודעת מה אתם חושבים, הכוונה לא היתה לגירלפרינד. ממש לא].

פאנדום: מקורי, יחד עם סטארגייט מרומז. ממש מרומז. כל מי שלא יודע מה הרעיון של זה, לעולם לא יראה בזה את סטארגייט בכלל.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: MGM ושאר היוצרים של סטארגייט שלי, על הקטעים המרומזים שהם יצרו ובכל זאת אף אחד לא יראה. ובכל זאת.

הערות: Not Yet.

אני כבר לא בטוחה מה זה יותר- מכעיס או מכאיב. לא. מכאיב.

והאמת שלא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל זה כל כך מתקשר ל-"I'll be Strong... For You" שזה מדהים.

היא צרחה בזעם ובעטה בקיר. היא ידעה שזה יעבור, אבל היא לא רצתה שזה יעבור. היא כבר עברה את השלב של ההכחשה. עכשיו היא כעסה, זעמה.

היא הביטה סביבה ואז ניגשה אל השולחן הקטן שעמד שם. היא הביטה במיטה תחילה, אך המיטה, למרבה הצער, היתה מחוברת לרצפה. מילא. היא הרימה אותו בקלילות וזרקה אותו ועל הקיר. הוא התנפץ לעשרות חתיכות קטנטנות.

היא חייכה לרגע בסיפוק, ואז פנתה לחפש בחדר עוד דבר מה לשבור. הם סירבו להביא לה דברים חדים, לא אחרי ששברה את הקנקן ההוא ודרכה - בטעות או שלא בטעות - על השברים. היא עדיין הרגישה את הדם זורם מכפות רגליה, למרות שהם תפרו את החתכים.

היא נשברה לפתע והחליקה לישיבה, נשענת על הקיר. היא חשה את הדמעות זולגות מעיניה באיטיות, והושיטה את ידה לגעת בלחיה, חלקית בפליאה וחלקית בטשטוש וחוסר הבנה. ואכן, הן הרטיבו את ידה ולא רק טשטשו את ראייתה. הן היו שם.

היא שמעה קול של דלת נפתחת, ואז צעדים. היא ידעה של מי היו הצעדים, והיא ידעה שהם עברו את אותו הדבר. היא ידעה שהיא לעולם לא היתה עושה את זה, אבל היא גם ידעה שזה לא מקרה רגיל. ממש לא.

הוא התיישב לצדה, והיא הניחה את ראשה על כתפו, נאנחת. הם ישבו ככה במשך רגע ארוך, שניהם שותקים, ואז היא קמה והחלה להסתובב בחדר הקטן, מחפשת עוד דברים לשבור. לצערה לא היה שם עוד דבר שיכלה לקחת, היות והיא כבר שברה כל דבר שלא היה מחובר לרצפה או לקירות. או לשניהם.

היא דרכה על אחת מפיסות העץ מבלי ששמה לב, וכעת הותירה שביל אדום מאחוריה. מששמה לב היא עקרה אותו מרגלה בכעס וזרקה אותו על הקיר הרחוק ממנה. הוא קפץ ממנו חזרה כמו בומרנג, נוחת במרחק כמה סנטימטרים ממנה.

הוא קם אליה וחיבק אותה בעדינות. היא ידעה שככה הוא עוזר לה, היא ידעה שהיא לא יכולה להפסיק לבכות כשזה כך, אבל היא לא רצתה להירגע. לא במודע, לפחות. לא כרגע. ולמרות זאת, היא חשה שהיא נרגעת, משתחררת. היא חשה שהבכי משנה משהו, מארגן את הכל מחדש.

הוא הוביל אותה באיטיות אל המיטה, אך היא עצרה במקום בו ישבה קודם לכן והתיישבה שם שוב. היא ידעה שאין טעם להמשיך בזה. היא ידעה שאין שום טעם להפסיק לחיות. היא ידעה שהיא צריכה לחזור לעשות את מה שהיא עושה, למה שכולם כינו "עבודה", למרות שמבחינת כולם זאת היתה הרפתקה, הגדולה ביותר בחייהם, ולא עבודה. ואולי עכשיו... אולי עכשיו זאת כן תהיה עבודה. הרפתקה- כן, אבל אולי... אולי יותר עבודה מהרפתקה.

הוא התיישב לידה שוב וחיבק את כתפיה בעדינות. היא הביטה בקיר שמולה, בוהה בו מבלי לראות, ואז הביטה לפתע בדלת הסגורה. מבטה היה מופתע אך רעב, מבט של אדם השרוי בכאב רב ורואה מולו את הדבר היחיד שיודע שיעזור לו להעביר את הכאב הזה. היא נאנחה ונדה בראשה קלות, ומבטה נע באיטיות לאורך החדר, בקצב הליכתו הממוצעת של אדם רגיל.

"היי," היא לחשה, והוא הביט בה לרגע בהפתעה. מבטה היה נעוץ בנקודה כלשהי בחדר, והוא הביט שהיא לא מדברת אליו. היא מדברת אל מישהו אחר, והוא גם ידע אל מי.

"איך... איך את?" היא שאלה ושתקה, ממתינה שהדמות השניה תענה לה. "זה טוב. זה... זה טוב מאוד. כן," היא השפילה את מבטה לרגע, וכשהיא הרימה אותו שוב דמעות נצצו שוב בעיניה. "כן. זה שונה. זה לעולם לא יהיה אותו הדבר, נכון?" היא צחקה לפתע, והיתה מעט היסטריה בצחוק הזה. "כמובן שלא. זה בדיוק כמו לפני שמונה חודשים, רק אחרת," היא צחקה שוב, את אותו הצחוק ההיסטרי במעט. ואז, לפתע, היא הפסיקה והביטה בדמות בכאב, כאב כה רב, עד שריסק אותה לרסיסים, שינה אותה מקצה לקצה. "אני לא יכולה," היא לחשה, מדברת לעצמה כמעט. "אני לא יכולה. אני לא מסוגלת. לא לבד, לא".

השתררה שתיקה בחדר, ולרגע הוא חשב שהיא אינה. לרגע הוא חשב, קיווה כמעט. הוא ידע שאם הוא יחווה את זה שוב... אפילו הוא לא יוכל לעמוד בזה. לא.

היא נאנחה, והוא הבין שהיא עדיין כאן. "אני... לא!" היא צעקה לפתע, והוא כמעט קפץ ממקומו. הוא נרגע בתוך רגע, מביט בה בדאגה. "לא. אני לא מסוגלת!" היא מצאה, השד יודע איך, את הסכין שתמיד היתה בחגורתו, וכמעט זרקה אותה על הקיר הנגדי. היא ננעצה בו, רועדת במעט עדיין. היא נאנחה והתיישבה שוב. איש מהם לא שם לב שהיא קמה מלכתחילה, אבל כעת היא חיפשה שוב את מקומה. "אני... אני צריכה אותך," היא לחשה בכאב. "באמת. אני באמת זקוקה לך".

ואז שניהם ראו אותה לפתע. הוא לא ידע מה היא אמרה, לא שמע דבר מלבד פעימות לבו המואצות, מלבד דמו הגועש. מבטו נתקל במבטה, והוא הביט בה לרגע ארוך. לבסוף הוא ניתק את המבט והשפיל את מבטו. היא פנתה להביט באישה הצעירה שלצדו.

הוא שמע רק לחישה אחת, לא ברורה, ואז חש שהגוף שלצדו נרפה. הוא שמע את נשימותיה הקצובות והבין שהיא נרדמה. האישה שמולו הנהנה לעברו פעם אחת, הביטה בו עוד רגע אחד, אהבה ודאגה, בין היתר, במבטה, ופנתה משם בצעדים בוטחים.

הוא קם, הרים את האישה הצעירה ולקח אותה אל חדר אחר. הוא ידע שמעכשיו היא תהיה בסדר, עד כמה שהיא יכולה להיות. ולמרות זאת, מאחוריו שמע - וידע שהוא והיא תמיד ישמעו - את הלחישה המיוסרת, "אני צריכה אותך. אני באמת זקוקה לך".

AG: I can ... touch her face again. Talk with her. Hear her laugh ...

JACK: Like you remember?

AG: Yes.

JACK: Then what? Listen to me, I know what it's like!

AG: *Yelling over the lightning and wind* YOU CAN'T!

JACK: I LOST MY SON! I know!

Sam closes her eyes.

JACK: And as much as I ... *Calmer now* (Softer) I could never live that over again. Could you?

AG: *Tearfully* No.

JACK: Let her go.

http://www.youtube.com/watch?v=mW1-IAYZzbg

4:09 / 5:50.

הייתי אומרת שזה די מסביר את זה. למי שמבין או יודע, כמובן.