שם הפיקצר: Help Me.

שם הכותב: גרגXD סתם, רק אני.

פאנדום: האוס.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: פוקס.

הערות: אשכרה נפגשים כל פעם באירועים... בהחלט לא שמחים. זה לא כמו אז אמנם, אבל לתת לזה לעבור בלי לכתוב איזה משהו על זה זה פשוט פשעD:

"Don't. I need help".

(House, "Broken" 01X06)

"אני מעביר אותך אל בית החולים הפסיכיאטרי ווינסלו. אני גמרתי איתך," הוא אמר והלך ללכת משם.

הוא בהה בו, המום עדיין, לא מסוגל לראות למה הוא גרם. "אל תפסיק," הדוקטור עצר והסתובב אליו, "אני צריך עזרה".

דוקטור גרגורי האוס היה לכוד. לא היתה לו ברירה- אם הוא יעזוב הוא לעולם לא יוכל לעסוק ברפואה שוב. הוא לעולם לא יוכל לעסוק שוב במקצוע אותו הוא אוהב יותר מכל דבר אחר. לא היתה לו ברירה.

הוא לא באמת האמין בשטויות האלו. מובן שלא. הוא היה גרג האוס, אחרי הכל. אבל אם רק ככה הוא יקבל את האישור שהוא צריך בשביל לחזור לעסוק ברפואה, לחזור, בין היתה, אל פרינסטון פלייסבורו, ככה יהיה. לא שהוא מתכוון לשתף פעולה, חס וחלילה.

הדבר הראשון שהוא עשה פשוט התבקש. היי, היא רצתה שהוא ינסה להתחבר עם האנשים שם, לא? זה היה משעשע להפליא.

לעורר את כל המטורפים ההם נגד הרופאים הארורים, לנסות לעורר את המרד, היה כיף, הוא לא יכול היה להגיד שלא. כן, בטח. לשתף פעולה.

הוא לא יכול היה. הוא לא האמין שזה קרה. לשמחתו, לא היה לו כמעט כלום, רק כמה שברים. אבל זה היה הקש האחרון. שניהם נשברו. לא. הוא היה שבור.

הם לא ישברו אותו.

"ווילסון, אני צריך שתשיג לי מידע," הוא אמר לווילסון דרך הטלפון.

"נולן אמר לי שתתקשר ותבקש משהו," השיב לו ווילסון, "ושזה יפגע בתהליך שאתה עובר".

הוא עמד שם עם הטלפון לרגע, מופתע. ווילסון... נטש אותו. הוא לא האמין לזה.

אז הוא "שיתף פעולה". הם האמינו לו, למרבה השעשוע. הוא שמח לגלות שבסופו של דבר ייתכן שהוא ייצא משם בקרוב.

"אדון החופש" הזה, או איך שהוא לא קרא לעצמו, בסך הכל היה משעשע למדי. כולם שם היו משעשעים, לכל אחד מהם יש איזה דמיון מטורף ומטופש כלשהו. הוא, בניגוד לבדרך כלל, היה בן האדם הכי שפוי בחדר. לא שהוא בדרך כלל היה מטורף, אבל הרעיונות שלו בהחלט היו כאלו- מטורפים וקיצוניים להפליא.

מה שכן הפריע לו במה שהם עשו היה שהם שברו לו את ההזיה, שבה הוא היה מאושר. אז עדיף שהוא יהיה אומלל ובלבד שיחיה במציאות? מלבד זה, הוא ידע איך הוא מרגיש.

הוא ידע שהוא העמיד פנים. הוא לא האמין לזה. הוא "התקדם" כל כך, וכל אותו הזמן כלום לא השתנה.

הם דחקו אותו לפינה, לא נותנים לו כל אפשרות בחירה. היו לו שתי אפשרויות, למעשה, אך אחת מהן כלל לא באה בחשבון- להישאר שם לנצח.

"מה התוכנית החדשה?" שאל אלבי בהתלהבות כשהוא נכנס לחדרם המשותף לאחר שיחתו עם נולן.

"אין תוכנית חדשה," הוא השיב ונשכב על המיטה, מפנה אל פניו אל הקיר. הוא לא האמין שהם הצליחו.

לא היתה תוכנית חדשה. לא היתה לו ברירה. הוא נאלץ לשתף פעולה באמת ובתמים, לבלוע את הכדורים הארורים ולעשות מה שהם אומרים לו.

כעת הוא ישב שם, אוחז בידו את הז'קט המוכתם בדם, בוהה בו בעיניו הכחולות ומנסה להבין מה השתבש, איך לעזאזל זה קרה.

"לא אכפת לך מלצאת מפה. לא אכפת לך ממנו. לא אכפת לך אפילו מהאמת. לא אכפת לך מכלום, האוס," לא. זה לא נכון. "אני מעביר אותך אל בית החולים הפסיכיאטרי ווינסלו. אני גמרתי איתך," אמר נולן והלך משם.

"אל תפסיק," הוא אמר בשקט, עיניו הכחולות עוזבות את הז'קט בפעם הראשונה מאז שהגיעו לשם. "אני צריך עזרה".

שניהם שמעו גם המילים שלא נאמרו. "עזור לי".

וואו. השלישי של האוס בארבעה ימים. לא רע.

ובסופו של דבר נראה לי שלא עשיתי פה כלום. חח.

ת"ב.