מונח גדול כל כך, מונח מופשט כל כך.

אני לא זוכרת באיזה ספר פנטזיה, נדמה לי שבדראגוןלאנס, האלפים דיברו על כמה שבני האדם חסרי מנוחה ותמיד נעים, ומישהו אמר שזה בגלל משך החיים הקצר שלנו. הגיוני בהחלט. אבל השאלה היא למה הכל משתנה מהר כל כך שזה חייב לגרום גם כאב.

לפעמים הייתי רוצה להיות אלפית.

הזמן... שונה מהבחינה הזו. אם היינו חיים מאות שנים, וכמובן,

זה גם משעשע (משעשע או מרגיז? או אולי שניהם, במקרה הזה), איך שלקרוא שיחות מהחופש הגדול מכאיבות כל כך, ועם זאת אני לא יכולה שלא לצחוק. זמן שעובר יוצר זכרונות, ועם כמה שנעים להיזכר זה גם קצת כואב. לא כן?

עריכה מ-13.2.13:

אני מסתכלת על זה היום ואני אומרת - וואלה, מופשט, מוזר, גדול... אבל מעניין, ולא בצורה הרעה. אני עדיין לא אוהבת את איך שדברים משתנים מהר כל כך ואת איך שהחיים חולפים במהירות (כן, אין לי מספיק זמן, אף פעם)... אבל יש בזה משהו מרתק, משהו... לא הייתי אומרת כיפי, אבל אני לא מצליחה למצוא מילה טובה יותר.

אבל בסופו של דבר, אני מניחה שזה לא משנה כמה שנים אתה חי, כל עוד יוצא לך למצות את החיים.