כבר ציינתי שלחיות בעבר זה לפעמים טוב יותר.

אבל רק לפעמים.

הנייד שלי מת. אני לא יודעת אם זה הנייד או הבטריה, אבל אחד מהם מת.

אני מניחה שזה לא היה משנה לי יותר מדי מלבד הנטייה הטבעית שלי לאסוף דברים ולאגור זכרונות, שבגללה קשה לי להיפרד מדברים, אבל הוא איתי כבר ארבע שנים. ארבע שנים. ארבע.

פלאפונים, או לפחות בטריות שלהם, לא שורדות יותר מדי זמן (הבטריות). זאת אומרת, כן שורדות, אבל לא ארבע שנים. ארבע שנים זה זמן פשוט מטורף בשביל פלאפון, ממה שאני יודעת. אבל מעבר לזה, הוא היה איתי כל כך הרבה זמן, מהיסודי ועד עכשיו. לא עזבתי אותו לרגע. הוא היה שם כשעברתי לחטיבה, ובבתמצווה שלי, ובכל הטיולים לחו"ל ולא לחו"ל, ובכל הדברים שעשיתי בקיץ- בכל קיץ.

זה פשוט מוזר פתאום שיש לי פלאפון חדש. מעבר לעובדה שאני ארבע שנים עם נוקיה, ושרק הפלאפון שלפניו (שהיה הנייד הראשון שהיה לי, למעשה) היה סמסונג, ואני לא ממש זוכרת איך עובדים איתו, זה מוזר.

מפסח  לפני ארבע שנים ועד היום. בול ארבע.

זה פשוט מוזר.

אן.

וכן, אני יודעת שזה נשמע טיפשי. זכותי, לא?

ואני באמת צריכה לכתוב פה כבר את הקטעים של מקלטבאפלה.