שם הפיקצר: מגנוס.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: מקלט באפלה.

דירוג: G.
תודות: AT.
ויתור זכויות: ליוצרים של מקלט באפלה.
תקופה: עונה ראשונה, מיד אחרי הפרק עם הקאבל ואבא של הלן (שהרגע ראיתי).
הערות: לאחת והיחידה.

http://www.youtube.com/watch?v=-LRIdAWaveo

[משום מה הרגיש לי מתאים. לא המנגינה- המילים].

היתה זו שעת בוקר מוקדמת. השמש רק החלה לזרוח, ויחד עם הרוח הקלילה שהניעה בעדינות את ווילונות חדרה של הלן העירו השתיים את המדענית הישנה.
היא קמה באיטיות, מביטה מבעד לחלונה, ולאחר רגע החליטה לעלות למעלה, אל הגג.
היא נהנתה לשמוע את השקט. אחרי ימים ולילות ארוכים ומלאי פעילות, ימים של מחקר ולילות של מעקב, השקט הנעים היה ברכה בשבילה. היא לא חשבה כלל על החריגים, מלבד אולי מחשבה קטנה שצצה במוחה לרגע, או על אשלי, וויל והנרי. הבוקר הזה היה שלה.
למעשה, היא כן חשבה על משהו, מישהו שלא היה חריג או מהעובדים במקלט. גרגורי מגנוס.
היא הגיעה אל המעלית, ובאותו רגע החליטה שהיא לא רוצה לעלות במדרגות או במעלית. היא החליטה לטפס למעלה בתקווה שזה יעזור לה לחשוב. היא ידעה שזה יעזור לה לחשוב.
הטיפוס אל גג המקלט היה מתיש כל בן אנוש נורמאלי. את הלן זה רק עייף. בכל זאת, זה עדיין טיפוס של כמה קומות. אבל זה היה שווה את זה מכל הבחינות. שווה את זה לחלוטין.
היא הגיעה למעלה לאחר זמן קצר. לשמחתה באותו הרגע, החדר שלה היה באחת הקומות האמצעיות, ולכן הטיפוס לא היה ארוך מדי. היא הסתובבה מיד, פונה אל המזרח, והביטה בזריחה העולה מעל העיר לונדון. הזריחה צבעה את לונדון, האפרורית במעט, בצבעים עדינים ויפים.
היא עמדה על הגג של המקלט והביטה בזריחה, מניחה למחשבותיה לשוטט חופשיות. עיניה הכחולות-ירוקות הביטו בזריחה היפיפייה ולאחר מכן פנו אל העיר, רואות אותה אך לא לגמרי מביטות בה. היא חשבה על גרגורי מגנוס. היא חשבה על אשלי ואפילו קצת על דרואיט.
היא התגעגעה אליו כל כך... וכעת הוא נעלם שוב. הוא היה מרוצה ושמח כל כך לראות שהמקלט אכן הוקם, שהיא עוזרת לחריגים. ובשל הקאבל הוא נאלץ לברוח שוב, בשל הניצול הנורא של תוכניותיו הגאוניות, שהיא העריצה מאז היתה צעירה.
היא היתה גאה בה. היא היתה מדהימה, במיוחד עם החריגים ובכל העניין עם דרואיט. היא אמנם לא לגמרי סלחה לה עדיין, היא היתה בטוחה בזה, אבל היא לא יצרה מחיצה נוראית שכזו, כמו שרבים היו עושים.
היא חייכה לעצמה, גם שמחה וגם עצובה. שניהם בשל בני משפחתה הקרובים אליה ביותר.
השמש נגעה כעת  בבנייני לונדון כעת, והיא ראתה את לונדון מתחילה להתעורר, והמקלט בתוכה. אט אט היא שמעה את קולותיהם של אשלי, וויל, הנרי והחריגים המתעוררים אט אט.
היא שלחה מבט אחרון בלונדון היפיפייה, ובמחשבה קודרת-למחצה אחרונה ירדה חזרה אל המקלט, מנסה להותיר מאחוריה את מה שאיבדה.