"...יום יבוא ואלוהים יחשוף את סודות העתיד לפני בני האדם. עד אז תתמצה כל החוכמה האנושית בשתי מילים- ציפייה ותקווה".
(הרוזן ממונטה כריסטו / אלכסנדר דיומה, עמ' 691).
אי אפשר להגיד שזה לא נכון. כלומר, החלק של הציפייה והתקווה.
הציפייה. אחד החלקים השנואים בלב אנוש. אחרי הכל, מי אוהב את ההמתנה המייגעת שבה אתה רואה דבר הולך וקרב אלייך, אך בסופו של דבר אין בכוחך לגעת בו? את ההמתנה הנוראית להחלטותיו של הגורל, יצור מרושע ונוראי או טוב לב שכמותו, או גרוע אף יותר- את ההמתנה להחלטותיו של אחד לו אנו קוראים בן אנוש? אותו אחד שהוא בדיוק כמונו, אך לו, למעשה, יש את אותו הדבר שיהפוך אותנו מאושרים או כואבים?
והתקווה... יצור הפכפכך שכמותה... נותנת לנו אושר לרגעים קלים ומעטים שכאלו, ואז הופכת אותנו מאושרים יותר, או להפך, זועמים וכואבים? אותה התקווה הנוראית או הנפלאה, לפי מצב רוחה באותו היום, כאילו ישנו שם אדם המושך בחוטיה- קורא את תקוותינו היפות והגדולות ביותר, ואז מחליט לבצען או לנפצן לרסיסים, לפי הרגשתו באותו היום.
הציפייה והתקווה, אחיות כה קרובות ועם זאת שונות.
האחת מאלצת אותנו להמתין ולחשוב לקראת דבר לו אנו ממתינים, לעתים בעצב ולעתים בשמחה. השניה הופכת אותנו מאושרים לקראת אותו הדבר, או אם אנו לא אלה המחליטים האם אנו מעוניינים בו, דווקא עצובים.
ולמעשה, בלעדיהן, היו חיינו חסרי משמעות. לא לגמרי, כמובן, אך החלק של ההמתנה, שרק מייפה את החיים על אף שלעתים הוא כואב, הוא אותו חלק המלמד אותנו מהו אושר באמת, שהרי בלא המתנה לדבר אותו אנו רוצים, היה נחסך מאיתנו האושר הגדל כשאותו הדבר קורה. אילו שתי האחיות האלו לא היו... טוב, כנראה שהחוכמה האנושית - היום וככל הנראה גם בעתיד הקרוב - היא אכן ציפייה ותקווה.
שהרי זה מה שהופך אותנו לבני אנוש.
נראה שדיומה ידידנו הביא אותי למצב רוח פילוסופי. נראה שהיה חכם לקרוא את "הרוזן ממונטה כריסטו" שוב. מומלץ, אגב.
אן.
אגב, אם מי מכם קורא את זה, אתם בהחלט מוזמנים להתפלסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm