שם הפיקצר: מבוך של מוות.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: מקורי. ישנם, אמנם שניים-שלושה מוטיבים הלקוחים מ"מחזור שער המוות", ורעיון המבוך בהשראת המבוך במצודת האור (רומח הדרקון), אבל הרעיון עצמו מקורי. אני חושבת.
דירוג: PG.
ויתור זכויות: על אותם שניים-שלושה מוטיבים- לוייס והיקמן.
תודות: וייס והיקמן, שספריהם עזרו לי למצוא את דרך האור בים של אפלה, וסם.
הערות: לעזאזל.
היא עמדה בתחילת המבוך, מביטה בו בשלוות-מה, שלווה מוזרה ומנותקת שהפתיעה אפילו את אויביה.
חנית היתה אחוזה בידה, חנית עץ פשוטה שנראתה חסרת כל כוח וייחוד, ורק שריון עור לגופה. שריון עור ומכנס גמיש וארוך.
היא ראתה את המבוך. הוא היה בנוי משיחים, או שכך לפחות היא חשבה. השיחים צמחו ופרחו, אך המבוך עצמו היה מדברי ושומם, חולי וחסר כל ייחוד. כמעט כמוה.
היא נכנסה לתוכו בצעד יציב ובוטח, עיניה מביעות רק נחישות.
ברגע שצעדה את הצעד הראשון, הם התקיפו. סנוגים, היצורים הנוראיים שכמעט בלתי אפשרי להרוג, הגריפונים, החיות הנוראיות העתיקות כזמן, אנשי הזאב ואנשי הנמר, יצורי כלאיים מטורפים להרג, חיות נוראיות המקפיאות במבט ובעלות שלושה ראשים ויותר, ומעל הכל, האויבים הנוראיים ביותר- הדרקונים.
בהתחלה היא לא פחדה. היא ידעה שהיא יכולה לעבור אותם ולנצח במבוך הזה, שלהפסד בו יש משמעות אחת בלבד- מוות. מובן שכך. אך עם כל צעד שעברה, החלה להתייאש. הם היו רבים מדי, קשים מדי להבסה. מישהי כמוה לעולם לא תצליח. היא נפלה על הקרקע הצחיחה לפתע, מתגוננת מפני דרקון ירוק ענקי, שנשיפתו היא רעל. ולפתע היא לא רצתה לקום. היא רצתה להישאר שם, לתת להם להרוס אותה, להרוג אותה.
אך להפתעתה, ואולי גם קצת לאכזבתה, הם לא הופיעו. במקום זאת מצאה את עצמה בוהה באור פניני יפיפה, שבדרך כלשהי ידעה כי הוא מסמל את סיומו של המבוך.
היא קמה, מתקדמת ביתר תקווה.
היא פסעה קדימה, מביטה סביבה בסקרנות. המקום היה נטוש. היא הביטה ימינה לרגע, ולפתע, כשהביטה שוב קדימה, ראתה דמויות. היו אלה אנשים, יצורים מבני כל הגזעים- בני אנוש טובים וחזקים, אלפים גבוהים וחינניים, גמדים נמוכים אך שריריים וטובי לב.
היא חשה דמעות הממלאות את עיניה, וראתה את הדמויות מטשטשות. היא רצתה לגעת בהן, להיות איתן, אך ידעה שהיא לא יכולה. היא צנחה על ברכיה, דמעות זולגות מעיניה הכחולות העמוקות.
סוף סוף נראה היה שדמויות שמו לב אליה. הן הסתובבו, מביטות בה, ולתדהמתה וכעסה ראתה שאלה אנשים שהכירה. היא הביטה בהם בעצב, בכעס ובחלקן בחיבה, זועמת על המבוך, ששלח אותן.
היא בחנה אותם אחד אחד, ובעיניהם הריקות ראתה מה עשתה שהכאיב להם, מה עשתה שפגע בהן. היא לא יכלה לשאת את זה יותר.
"אני מצטערת..." היא לחשה, "באמת מצטערת..."
ואז, לאחר שכמעט אמרה נואש ונטשה את המקום, חוזרת אל המפלצות האיומות, הן נעו, מפנים לה שביל יחיד אל אותו האור הפניני.
היא קמה ברגליים רועדות ועברה בשביל, מביטה אך ורק בדמויות שמאחוריה. לבסוף היא הרכינה את ראשה לרגע והביטה ישירות במבוך.
היא עשתה את זה.
היא הגיעה אל השער הנכסף, אל השער האחרון.
היא סיימה את המבוך, המבוך של נשמתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm