בפעם הראשונה שקראתי את הרשומות, המוות של סער היה מה שגרם לי לבכות. חלמיש היה רק עוד דמות מעורפלת מבחינתי, וכאב לי שהוא מת, אבל לא הרבה יותר מזה, אני מודה. בפעם השניה והשלישית שניהם כאבו, שוב. ואז קראתי את כבשן הנשמה ואת האבודות. ופתאום הם קיבלו משמעות נוספת, שונה. במיוחד חלמיש. ולכן, עכשיו, בפעם הרביעית, סוף סוף שמתי לב כמה הוא חשוב, וכמה האבל שלהם נוראי. כמו אצל סער, אפילו קצת יותר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שם המונולוג: ידידי היקר חלמיש.
שם הכותב: אן.
פאנדום: רשומות רומח הדרקון. רומח הדרקון, למעשה, כי זה נכתב קצת לפני המוות של תניס בדרקוני להבת קיץ (זה פירוש העשרים ושש, למי שלא הבין- הוא מת באביב ותניס בקיץ, עונה ועשרים ושש שנים לאחר מכן).
דירוג: PG.
ויתור זכויות: מרגרט וייס וטרייסי היקמן.
הייתי חייבת.
ידידי הוותיק.
עשרים ושש שנים כבר עברו, אך דבר לא יימחק את הכאב הזה.
היום עברו בדיוק עשרים ושש שנים מאז אותו היום. בדיוק עשרים ושש, ואני לא יכול שלא להיזכר
בבית האלים. בבריכה השחורה והחלקה, האבן המלוטשת, אליה יצאתם פיזבן – אה, פלדין – ואתה.
וכשאני חושב על אותו היום, קופצים אל ראשי זיכרונות שונים, זיכרונות מימים עברו, ימים שהיו לפני שלושים שנים, ארבעים ואפילו חמישים. ואני לא יכול שלא להיזכר בחצי האלף הצעיר, השאנן, שהורגל אל קאלינסטי השקטה ולא יכול להיזהר. ואיזה גמד גבעות אחד, גמד זקן ורטנן, שעוסק בגילוף אך במקצועו חרש מתכת, שפוגש אותו ביציאתו מקאלינסטי, ולא יכול שלא לדאוג לחצי האלף הזה.
הם יצאו למרגוע, אתה יודע? והם גרו שם במשך שנים.
אני זוכר שאותו הגמד סירב לגור על עץ וואלן, כמו כל שאר תושבי מרגוע. הוא אמר שציפורים, סנאים ואלפים חיים על עצים, והיום ואין לו לא זנב, לא כנפיים ולא אוזניים מחודדות, הוא יישאר על האדמה.
אני זוכר שאותו הגמד דאג לחצי האלף הזה. חצי האלף סירב להפסיק ללכת לבקר בקאלינסטי כל זמן מה, וכל פעם היה שב מדוכא ומרוגז. והגמד עשה הרבה ועזר לו להתגבר על זה.
ואז, באחד הירידים הגיע קנדר. והקנדר לקח – אל תשכח, לא גנב – את אחד הצמידים בשביל לראות כמה הוא יפה. הגמד זעם, החזיר לעצמו את הצמיד אחרי מרדף קצר ביריד, ולבסוף הלך. אך הקנדר, כמובן, בא איתו. הוא חיבב אותו, ראיתי, אבל הוא סירב להודות בזה. הוא רצה שאני אסלק את הקנדר הקטן והמרגיז הזה.
אני זוכר גם שחזרתי אל מרגוע – הביתה – וגילתי שהוא הביא אליכם שלושה נערים צעירים, שניים תאומים והשלישי ידידם, גדול מהם בארבע שנים. ואתה, כמובן, אימצת אותם. דיברת עם האח החלוש יותר על דת ודברים אחרים, ואת השניים האחרים אימנת, כדי שלא יקרה ש"האבירים ייפלו מהשריון שלהם מרוב צחוק כשיראו אותך, ואתה לא תוכל לשמש שומר אפילו לסבתי הזקנה". הייתי מופתע כשחזרתי, אבל זה היה טיפשי.
ואתה בטח זוכר את המחנה, שבו ניסה האח החזק יותר לתפוס דג בכפות ידיו והפך את הספינה שלכם. ואחרי זה כבר סירבת לעלות על ספינות. ואני לא יכול שלא לצחוק כשאני כותב את זה.
אני זוכר את דלקת הפרקים שהיתה לך, ממש בזמן היריד. והיית צריך להישאר במיטה, אתה זוכר? רייסטלין הורה להביא לך יין, ולבסוף זה מה שהשאיר אותך שם. וגם אחרי שכבר הבראת נשארת שם. אבל התחבולה שלנו הצליחה, וקמת. ואז יצאנו אל היריד בהייבן שיצאנו אליו עם התאומים, הקנדר, כמובן, אחותם והאביר הצעיר. עדיין לא אביר, למעשה, אבל זה לא חשוב כל כך. אתה זוכר? היינו צריכים לחלץ את המכשף – שוב, עדיין לא מכשף – הצעיר מהאנשים שרצו לשרוף אותו בגלל שהרס את האלים שהיו שם. היי, בזכותו, או בגללו, תלוי איך אתה מסתכל על זה, "המבקשים הנעלים" שגשגו.
אני זוכר את הפרידה, לפני בדיוק שלושים שנים. זה היה ביום הולדתם העשרים של התאומים. אתה פנית אל גמדי הגבעות, ואני פניתי אל קאלינסטי. נשבית אצל גמדי המחילות הללו בתקופה ההיא, נכון? בדרכך לשם. זו הסיבה שכה שנאת אותם ואת המקום ההוא.
שמחתי לפגוש שוב אותך ואת חברינו, את סער, רייסטלין, קרמון וגדיל. אני ראיתי אותך אז על הסלע ההוא, צופה במרגוע, וכועס על עצמך שנהיית לגמד רגשן שכזה. ושוב, אני לא יכול שלא לחייך לנוכח המראות הללו, שחולפים אל מול עיניי. וגדיל, עם מטה הופאק שלו, ש"דיבב" את האנשים שניצחת בשתיה, לכאורה ולא לכאורה. "קללה על עיני האלפים וקללה על זקני הגמדאים!" .
ואז פלדין גרם לזה שנצא אל המסע הארור ההוא יחד עם בני המישורים, עם סהר-פז ומי-נהר. דרך המטבח, אל ביתה של טיקה, עם הפורץ המיומן שלנו. הפרידה היתה קשה. חששתי לשלומכם, הייתם חסרים לי, סער ואתה. ולראות את מה שקרה בחלום... זה היה נורא. אתה וודאי יודע כעת כי זה לא היה סתם חלום, אלא סיוטו של לוראק בסילבנסטי.
הפגישה היתה נפלאה אך כואבת. אמנם את סער הכרתי רק עשר או חמש עשרה שנים, אך הוא היה יקר לי והסתמכתי עליו, בין היתר. זה היה כואב לגלות גם שלאורנה נחטפה בידי קיטיארה. בדיוק כמו בחלום.
ואז מותך שלך. זה הסב לי הכי הרבה כאב. החבר הוותיק שלי, היחיד שבאמת ראה כמה היה לי קשה, כמה כאב לי, היחיד שהיה מסוגל להבין אותי, מכיוון ששנינו מנודים מבני גזענו.
חלמיש, ידידי היקר, אני מתגעגע.
בחיבה וגעגועים,
טנתלאס, תניס חצי – אלף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm