הגיע הזמן לגמור את הפוסט הארור, גם אם זה ממש כואב.

~~~~~~~~~~

היא הביטה בתמונה שבידה ואז קרעה אותה לגזרים. היא נשמה עמוקות, נשימה אחר נשימה, מנסה להרגיע את קצב ליבה. היא ידעה שזה פשוט חייב להיגמר. חיוך דק הופיע לפתע על פניה, חיוך שנראה מתאים לשם דווקא בשל הערמומיות שיכול היה להציג. זה חייב להיגמר.

אבל זה כאב, כאב אדיר, שבקושי יכלה לשאת. היא לא רצתה לאבד את זה - זה היה כמו לאבד את הכל. היא הביטה בקרעיה של התמונה הקטנה, מתנופפים לאיטם ברוח. החלטה גמלה בליבה, ודבר כבר לא יצליח, אם בכלל תהיה לו הזדמנות, לשנותה.

הכדורים היו ממש בהישג יד, למקרה שתחליט לעשות זאת לבסוף. כוס מים המתינה לידם. היא לקחה שלושה והיססה לרגע, אך לבסוף בלעה אותם.

והכל עצר. נגמר.

כבר כשהיתה פחות משנה לשהותי בפורום חשבתי על פרישה. כי אחרי הכל, זה היה כיף, אבל עכשיו הכל משתנה, לאו דווקא לטובה, לפי דעתי, לפחות. למעשה, אני לא יודעת כמה זה נורא מבחינתי. אני בטח סתם מגזימה.

הגעתי אל הפורום הטיפשי הזה באמצע החופש הגדול לפני שנה. וחצי, למעשה.

אני לא הייתי בטוחה בעצמי, זה היה ממש אחרי שגמרתי את היסודי ומבחינתי זו היתה חוויה די קשה, והוא היה שבור. חשבתי על זה שלשום, ואמרתי שאולי פשוט הייתי כמו הבנות האלה שהחבר שלהן נפרד מהן אז הן הולכות ונעשות חברות של מישהו אחר בשביל הניחומים. מי יודע?

בכל אופן, אחותי חיבבה אותו ונשארה, אז כרגיל, נגררתי אחריה. גאד, זה היה טיפשי.

המטרה הראשונה שלנו היתה לצבור הודעות כדי לנהל פורום. היות ובדיוק היה שבר ואחד המנהלים פרש ואיתו חצי מהקהילה (אהמ, יותר), לאף אחד לא היה אכפת מעבירה על החוקים, אז הקפצנו חופשי, פחות או יותר. זה כאילו שהפורום, במקום לצאת אל העולם ולהתמודד, חזר והתכנס בתוך עצמו בשביל ללקק את הפצעים. בכל אופן, צברנו הודעות די מהר, ולאט לאט הקהילה התחילה לתפוס מקום קטן בחיינו. זה היה בהתחלה, "ראית את מה ש______ (הכינוי של האיש) עשה?", ולאט לאט הפך ל"ראית את מה ש________(שם) עשה?". התחלנו להכיר את האנשים, גם אם באופן חלקי, ונהיה לנו אכפת.

שיהיה. בסוף אוקטובר היא פתחה משפחה, שגדלה אט אט ודרכה הכרנו כל מיני אנשים, שהיום אני לא מהססת לקרוא להם ידידים, למרות שהיום אנחנו פחות מדברים.

לי, אישית, נמאס מהר מאוד מהקהילה המטומטמת והצולעת, ואחותי התרגזה שהיא מקבלת אזהרות שנראו לה בלי סיבה טובה, ופרשנו ופתחנו פורום מתנגד. יודעים כמה זמן הוא החזיק? המון. שבוע וחצי. באותו הזמן גם היער, HP עכשיו, קרס לאיזה חודש ואנחנו נותרנו די משועממות. ייאי.

הכל חזר בסופו של דבר, ואנו שבנו לשגרת חיינו המשעממת. בתקופה הזאת התחיל להיות לי אכפת מהלימודים שלי, אז לא היה לי הרבה זמן ליד המחשב ממילא, אבל את רוב הזמן שהיה לי הקדשתי לפורום המפגר הזה. איזו טעות.

אחותי ואני קיבלנו ניהולים של שני פורומים ונהנינו מזה. ברצינות, דברים שמאוד אהבנו. היא טלוויזיה אני כתיבה. מושלם.

ואז אחת הבנות שם התחילה להתווכח איתה, ואני, כמו תמיד, עם המזג החם והאהבה לסטארגייט אמרתי "לכי לסוקאר", משהו שלמדנו לא מזמן (יעני, הוא אדון הגיהינום, חח). אז מ' ראתה את זה, וישר: "את רואה סטארגייט?". טוב, מובן שעניתי בחיוב, מתלהבת מזה שעוד מישהו בפורום רואה את הדבר המדהים הזה. ואני חייבת להודות שהיה כיף לריב על דניD:

אבל הדברים המשיכו כמו שהם, מלבד הידידות הקטנה הזאת שהתחילה להתפתח.

ואז, טוב, הנביא החודשי הזה שלהם לא זז, וא' פתחה מגזין כזה, שיחליף אותו. ואז היא יצרה איתי קשר והתחלנו לדבר. זה דווקא היה די כיף, לדבר עם מישהי שראיתי אותה מרחוק כמשתמשת רגילה במשך חצי שנה. והיא, כמו שכבר אמרתי בכמה פוסטים, התבררה כאחד מבני האדם הכי קופצניים, עליזים ועם זאת בעלי מצב רוח משתנה שאי פעם פגשתי. די דומה לי.

אז היא פתחה שיעורי כתיבה. כיף. מאוד. למרות שאני יודעת, זה לא משנה את זה. ואני עדיין, לא יעזור מה, מתייחסת אליה כאחת הבודדות בגילי שכותבות טוב ממני. לדעתי.

בסופו של דבר, ממש ממש קצת אחרי זה, המנהל ההוא, שפרש בקיץ, חזר עם הקהילה שלו, ונהיה לי סלט בקהילה הקטנה שאני מכירה. זה לא אומר שלא הצלחתי לחיות עם זה, אבל מילא. חזרנו לשם "היער האסור".

מנהלים הורדו מדרגתם, חדשים הועלו, ובסך הכל הוא די שלט בקהילה. עדיין, איכשהו, הייתי מסוגלת לחיות עם זה. ממילא פחות הייתי בקהילה ופחות חיבבתי את המקום הזה. ט'חח. אני פשוט לא יכולה להודות בתבוסה, מה?

בפסח היה מפגש, ורצינו לבוא. אבל בסוף שכחנו. אני מודה, שכחנו. ועוד שיקרנו לכולם כשאמרנו שלא יכולנו לבוא. אבל במחשבה שניה, אני לא בטוחה שממילא יכונו להגיע, אז זה לא שקר מלא. החיים קשים.

הכל המשיך כרגיל- משעמם. אני, בהיעדר סטארגייט, מצאתי לי דבר אחר להיאחז בו (לא, עדיין לא האוס), וביליתי יותר מדי מזמני בקהילה הזו. טעות, טעות, טעות. החופש התקרב בצעדי ענק והתחלנו להתיידד עם עוד כמה חבר'ה. זה דווקא היה כיף. ועוד יותר כיף היה לדבר עם כולם בחופש, לצחוק, אפילו לשחק מדי פעם במסנ. ועדיין היו שיעורי הכתיבה מדי פעם, אנד איי ווס האפי. פור גאד סייק, איי ווס האפי.

הלכנו למפגש בתחילת החופש, אפילו חשבנו לקנות לא' מתנה. לא הספקנו בסוף, עקב כך שכל שלוש דקות הם התקשרו ושאלו איפה אנחנו. הייתי צריכה לענות שעל הירח.

אבל היינו קצת והיה ממש כיף בדיוק בגלל זה. פגשתי אנשים, והם פשוט לא נראו כמו שחשבתי שהם יראו. הם לא. והם גם לא כל כך התנהגו ככה בחלק מהזמן. וזה היה כיף, להיות עם אנשים, ואנשים אחרים ממה שהכרתי, ברוב הדברים.

ידעתי שמשהו היה חייב להיהרס. כשחגגתי שנה החלטתי לפרוש, אבל זה היה שבוע וחצי אחרי שפגשתי חלק מהחבר'ה, וזה פשוט היה קשה מדי. אז נשארתי בטענה שאני כמעט בכלל לא נכנסת. שוב, למה אני חייבת לשקר לעצמי? אני פשוט לא יודעת להפסיד?

אבל גם זאת היתה טעות. אין, איכשהו, ממבט לאחור, כל הכיף והדברים מרוצפים בטעויות. אלמלא הייתי נשארת, יכול להיות שלא הייתי מכירה צד אחר באנשים שלמדתי לחבב, צד שכבר לא היה לא אכפת, צד שכבר לא חיבבתי. ניסיתי, אבל זה לא הצליח. למעשה, זה קרה ממש אחרי הפרק סיום עונה של האוס, ובדיוק לפני שבקט מת. צירוף מקרים נוראי, מה? הייתי שבורה מאלה. ואל תגידו שאלה רק סדרות טלוויזיה. בשבילי זה יותר.

ואז הגיע ראש השנה והקהילה קרסה לגמרי. דיברנו עם א' בערב ראש השנה. זה היה בדיוק הערב ראש השנה, למעשה. ואנחנו אמרנו שננסה לעזור לפורום המסכן, כי עדיין היה לי אכפת. לאחותי כבר לא כל כך.

אבל הכל היה בלאגן, ואני חושבת שאני פשוט לא רוצה לזכור את זה- לחץ בלימודים, קצת לחץ מבחינת חברים, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל- לחץ מהיער. לזה פשוט לא ציפיתי, אני מודה. היה בלאגן, ולפני שאני זוכרת מצאתי את החוט העבה והחזק האחרון שחיבר אותי אל הפורום, א', נקרע. כמעט כל החברים שלי פרשו. ואז דיברנו והיא ביקשה, שוב, שאני אעזור ליער, שאני אעבוד בשביל הפורום המטופש. והסכמתי.

איזו החלטה מפגרת.

זה הדבר היחיד שגרם לי להישאר במירוץ לגלובאל. אסט סולארוס אות' מיטאס הופיע בכל מקום אצלי, לא רק חקוק בלב שלי כמו אצל סער. בהיר - להב. זה וסם, סטארגייט, היו הדברים היחידים כמעט שעזרו לי להישאר עומדת עם כל המשאות על הגב.

עכשיו...

טוב, פעם אם רק חשבתי לפרוש, גם הפרישה הכי שקטה, מצאתי את עצמי נכנסת כל יום לפורום, מתוך הרגל וחיבה יותר מאשר תחושת חובה.

לא הייתי ביער כבר כמה ימים, וזה בכלל לא מזיז לי. וזה לא כוח רצון, שאומר לי לא ללחוץ. טוב, אולי קצת. אבל העיקר זה שיש לי את ווב, ופתאום אני אפילו לא שמה לב לזה.

השאלה עכשיו היא אם להגיד ביי ולהיכנס כל כמה זמן, או להגיד היי ולהישאר.

ודעתכם בנושא?

בבקשה, זה חשוב לי.

אן.

נ.ב שלאחר פרסום: אתם יודעים, משעשע שזה יצא ארוך כמו הפוסט של הטיול השנתי. זה מראה משהו, לא?