"Caught in a nightmare, can't wake up
If you hear my cry running through her streets
I'm about to freak
Come and rescue me"

Paranoid/Jonas Brothers.

פוסט שני בשם הזה, אני כנראה באמת משתגעת. פריקינג אאוט.

זה  כבר היום הרביעי בזמן האחרון שאני מתנהגת ככה. היום חצי מהיום צחקתי כמו מטורפת, מתכננת נקמות שונות ומשונות, כי אני לא מוכנה להודות בזה, אבל אני מקנאת, כנראה, וחצי מהיום הייתי כמו רייסטלין. ובאמת שאבתי הנאה מאיך שהחברים שלי הגיבו.

וזה מפחיד אותי.

אף פעם לא הרגשתי קרובה כל כך לאיזו דמות.

מלבד היום.

ב"כבשן הנשמה" מרגרט וייס מדברת על כמה שרייסטלין היה, או לפחות הרגיש, דחוי. "הערמומי", כך הם כינו אותו. הוא לא הרגיש קרבה לאף אחד, מלבד קרמון ואמו, ולאחר מכן קצת לחברי הקבוצה האחרים.

והיום, כשכולם עמדו ודיברו וכאילו בכוונה התעלמו ממני... ממש ציפיתי שעוד רגע מישהו ייכנה אותי בשמות שכינו בהם את רייסט. ברצינות. וזה כואב.

פתאום חשתי את אותן תחושות שחשתי אתמול, כשקראתי את הספר שוב, הפעם ברצף. כי זה כזה ספר שחייבים לקרוא ברצף.

ופשוט הייתי חייבת להרוס. ראיתי את האש הנוראית, המאכלת הזאת.

וחשבתי על זה, והבנתי שאני חייבת להירגע, לחשוב. אבל זה באמת הרגיש כאילו הם בכוונה מתעלמים ממני.

ואז אני מופתעת כשאני יכולה לדבר רק עם א' ומ' על איך שאני באמת מרגישה. כי הן החברות הכי טובות שלי. הן לא מתעלמות ממני. ובאמת אכפת להן. ולי אכפת מהן. באמת.

אם הן צריכות משהו, שרק יגידו. גם כשאני באמצע משהו אני מוכנה לעשות דברים. הכל. וא' אפילו אמרה לי להתקשר אם אני צריכה משהו, בכל שעה של היום. אולי מלבד הלילה, אבל זה לא שאני מתקשרת לאנשים באמצע הלילה בכל מקרה.

והן החברות הכי טובות שהיו לי. באמת.

ופתאום, אני מרגישה הרבה יותר טוב.

לא פרקתי כבר הרבה זמן. לא הספקתי לכתוב. לא יצא לי לדבר עם מ'. וגם לא עם א', למרות שאחרי מה שקרה לפני כמה ימים, אני לא רוצה להפריע עם הצרות הקטנות שלי.

ושישי בלילה היה הלילה המוזר בחיים שלי. ברצינות. 

אן.