אני לוסי, ורוב האנשים מכירים אותי בתור קטר, מישהי צעקנית, היפר אקטיבית וכו'...

מעטים האנשים המכירים/השמים לב שאני שקטה, ביישנית, ובקיצור לצד האחר שבי.

המורים בקושי עזרו לי, כי רק למי שצועק ברחבי כל הכיתה מגיעה עזרה.

המורים לא קידמו אותי, והעדיפו שאישאר באותה רמה - העיקר ממוצע ציונים גבוה.

המורים טענו שהם מטפלים בבעיות שהיו - אבל הם לא.

אין לי שום אמון במדינה הזאת,

מערכת החינוך תרמה לזה בצורה מופלאה.

חטיבה

כן, זה הסיפור, החטיבה.

כיתה של כמעט 40 תלמידים, ילדים בגובה מטר ובמבה מלאי הורמונים וחשים את עצמם תלמידי תיכון בארה"ב.

מבנה שמאכלס בו את השכבה שלנו, 200 תלמידים עם רמת משכל נמוכה משל בננה.

בורות גזענות חוסר-אכפתיות טימטום טיפשות סנוביזם נרקיסיזם אגואיזם צביעות

ובצד השני, אני - ההפך מכם.

סיפור קלאסי של התעללות בתלמידה ובושה לבית הספר.

אמרתם שאני נאצית, סתם כי היה לי ציור של חרב במחברת.

קיללתם אותי, השפלתם אותי, איימתם עליי, החטפתם לי.

בית הספר ידע, והתעלם.

המורים ידעו, הבטיחו שהם ייטפלו - זה לא קרה.

אני בקושי הייתי נוכחת במקום הזה, ומה אתם -אנשים בעלי סמכות- עשיתם?

האשמתם אותי ואת אמא שלי.

שאני לא באה ולכן איך אפשר לטפל בזה.

האשמתם את אמא שלי שלא יכולה לומר לי מה לעשות.

עברתי המון בשנתיים האלה שהייתי שם,

עברתי המון בעיר הזאת שלצערי אני גרה בה.

אבל האנשים שצריך להאשים הם האנשים הפשוטים, שבסופו של דבר הם הקורבן בכלל -

אני ואמא שלי.

כי לאשמים האמיתיים יש אמא ואבא בעלי כוח או סתם אגרסיביים, הם הצבועים שמראים כמה הם מעורבים חברתית בצורה חיובית (למרות שהם ממש לא).

פריקת עצבים ראנדומלית