יומנה של עוף החול

בלילה פתאום משום מה חלמתי על האונס. הזכרונות הולכים ונעשים רחוקים ממני ופעם בכמה זמן אני עוד חושבת על זה קצת, ופתאום בלילה לראות חלקים שלמים מחדש מול העיניים. מדויקים כל כך כאילו מסריטים אותנו. אותו. לא קרה שום דבר מיוחד לאחרונה, אולי חוץ מזה שנתקלתי אתמול במפתיע באקס שלי, ההוא שאחריו התחיל הכל. יצא לי גם לחשוב עליו מדי פעם אבל עוד פחות מעל האונס ועכשיו אני מגלה שהוא לומד איפה שאני לומדת (אבל מה אני מתפלאת בעצם? זה מקום יוקרתי וכסף אף פעם לא חסר לו). המשכתי ללכת אפילו שהוא עמד ממש מולי ויכולתי כמו מפגרת להתחיל שיחה, אבל למה? זה לא שנשאר מה לומר.

החיים ממשיכים. אני מאמינה בזה וחייה את זה, אבל לפעמים בפנים משהו נורא גדול ומדמם מבעבע כמו הר געש לכוד. הראש מריץ זכרונות שהגוף כמעט הדחיק כבר לגמרי. טביעות האצבע של העולם על מי שאתה נמצאות על גביך גם אם לא רואים שום דבר. ואולי בגלל זה מאותו רגע אני שומעת את השיר שלמעלה בלופים. הזמר הזה הומו, לא "חולה נפש", למרות שבמונחי העולם הישן לא באמת הייתה נבדלות כזו. והשיר הזה נוגע לי במקום שעדיין כואב, כואב אבל לא מורגש.