יומנה של עוף החול

כל אביב אני נזכרת שזו בערך הייתה התקופה שיצאתי מהאשפוז האחרון שלי. לא ידעתי שהוא האחרון ובמידה מסוימת תמיד תהיתי מתי יבוא זה שאחריו. אחרי שאתה עובר יותר מפעמיים משהו אתה כבר לא מאמין שזה לא יהיה כל החיים שלך.

וככה עברו להם משהו כמו 5 או 6 אביבים, במחשבה אם אביב הבא אני שוב בפנים או בחוץ. קצת כמו אסיר שכל פעם פושע שוב ושוב נתפס. תחתית שרשרת המזון. אני לא בטוחה עד כמה אני חזקה, נראה לי שתופסים אותי כיותר חזקה משאני באמת. אחת הבחורות שהייתה איתי באחרון עדיין ממשיכה לצאת ולהיכנס. היא עוד שניה בת 32. היא מתוסבכת יותר, נרקומנית בדימוס, או לא בדימוס, לא בררתי לעומק. כל פעם שהיא יוצאת היא אומרת לי שאני השראה בשבילה ושאני הכי חזקה מכל החולים שהיא הכירה. אני חושבת שזה בגלל שאני אף פעם לא נהנית לשתף יותר מדי במה שקורה לי בפנים. זה תמיד מרגיש שיש פער בין הרגשות שלי למה שאמורים להרגיש. לפעמים אני מרגישה שאני תמיד לא אסמוך יותר על הרגשות שלי מאז השיאים אליהם נזרקתי בעבר.

לאן אני שייכת? בטח שלא מאחורי סורגים, אבל האמת שקשה לי לחשוב שמישהו בעולם הזה בכלל שייך למקום הזה. אפילו במחלקה הסגורה ראיתי אנשים רעים יותר או טובים יותר, ושם כולם שמורים במצב הנזיל של "חולי נפש" שבו כולם לצורך העניין "רעים" או חסרי חשיבות ולאף אחד לא מזיז מה הוא חושב על החולה השני עד שהשני לא מאיים עליו פיזית או שובר לו רגל (וגם מקרים כאלה ראיתי לצערי). אני גם לא שייכת לעולם שיכול לחיות באשליה שאם אתה צעיר או איכפתי או חכם אז אתה מוגן. הבועה הזו נופצה חזק כל כך שבחיים אני לא אאמין יותר שהעולם יגן עליי. אני תמיד ארגיש צורך להוכיח לעולם שאני לא טעונת הגנה ושאם נפלתי אני אקום, כי אותי לא ירימו. מצד שני כן בא לי לחבק אנשים שחושפים פגיעות בנושא נפשי. אני נמנעת כי אני לא רוצה שידעו. היום חברה חשפה בפני שבעלה גם חולה, שהוא מקבל קצבה. וזה מצחיק כי היא הרגישה צורך להתנצל ולא לצאת מטומטמת כי התחתנה איתו למרות זה. רציתי לומר לה שאני מבינה יותר משהיא אי פעם תוכל לתאר ושאני לא שופטת לא אותו ולא אותה. שאני לא מסתכלת דרך זכוכית של פסיכולוגית כי אני בעצמי בצד השני של העדשה. לא אמרתי. תמיד אצטרך להסתיר כי אם זה יחזור אני לא יכלה לבנות על כלום. מצד שני אם היא סיפרה כנראה בטחה שלא אשפוט גם בלי מילים יפות ומזדהות ואולי גם המצוקה האישית שלי לא חשובה כאן. אולי רק חשוב לדעת שיש הרבה כמוני שם ושיש מי שאוהב אותם ורוצה שיאהבו אותו גם. אולי יש עדיין אנשים שבקו המשווה שמזהים גם אותנו החולים כבני אדם. אולי גם היא לא לגמרי בסדר כי היא מצאה מישהו "מהקהילה" כמישהו שכשיר בעיניה. אולי יש לה גם קשיים בשיקול דעת.

ואולי האביב סתם גורם לי לדבר באוויר כי באביב תמיד נהיים מאניים יותר. או ככה לפחות מספרים.