יומנה של עוף החול

לפעמים אנחנו מדברים על האקס שלי. תמיד אומרים שאהבה ראשונה משנה אותך ונשארת איתך לנצח, אף אחד לא מדבר על מצב בו זה מוביל למחלות נפשיות ואישפוזים וכל מיני כאלה דברים. אומרים שאתה מוכן למות בשביל מי שאתה אוהב. אבל מה עם להשתגע בשבילו?

אלה אף פעם לא שיחות של קנאה, לרוב של הקנטה. איזה ילד קטן וטיפש הוא היה. לא בוגר ולא בשל. אבל גם כנראה שהוא היה גם מספיק לא בוגר ולא בשל כדי לא לשאת בכל מחיר של החוויה הזו. לא לתת לה להיכנס פנימה. ואני? היא שלי לתמיד.

6 שנים אחרי והיא לגמרי שלי לתמיד.

לפעמים לא כזה איכפת לי כי אני מרגישה שכמו שתמיד למדתי זה רק עוד אפיק למי שאני. אולי לא כזה שהייתי רוצה אבל עדיין הוא מבטא אותי ואני לא נעלמתי בגללו. לפעמים אני חושבת שזה לא פייר ושהיה מגיע לי ללמוד ולחיות ולהתבגר באופן תקין והפסדתי את זה. הפסדתי וביושר אבל...................... עדיין כואב. קצת. פה ושם. כשנזכרים. אפילו כשעוברים קרוב למקום ממנו הכל התחיל או סתם אוכלים משהו שהוא אכל באותו יום. מטומטם אבל נכון.

הייתי רוצה שלא תבין בחיים, אבל אתה צוחק על זה כאילו אתה כן מבין.

כמו שצחקת על האונס ועדיין לפעמים צוחק. אתה מוזר, יודע? אני מרגישה כמעט נורמלית בלי קבלות כשאתה לידי. אתה צוחק על מה שאתה רוצה להקטין. אני בוכה עליו.

עולם מוזר.