יומנה של עוף החול

האפיזודה נבלמה אתמול בבוקר. הוא לא נעלם מעצמו, כשהוא התחיל להיחלש יצאתי לקדם את החיים שלי. לעשות דברים שלא כל הזמן קשורים בעצבות התהומית הזאת. האפיזודות הולכות ומתארכות וההפוגות הולכות וקטנות.

מתקופות יפות של תפקוד צלול שעלה גם על חצי שנה, אני מוצאת את עצמי מתפקדת יום בחודשיים ולפעמים גם זה לא. העננים מכסים על השמש שלי שוב. חזרתי ליטול ליתיום אתמול בלילה. התלבטתי אם זה הזמן כי דווקא הרגשתי יותר טוב, והחלטתי שזה לא קשור לאיך שאני מרגישה יותר. ההתקפים נעשים צפויים פחות ופחות ו"קלים להשגה" יותר ויותר, וזה היה הזמן שלי להחליט שאני מתחילה שוב להילחם. לא בכיתי מאז יום שבת בלילה, שזה סימן טוב. אני מבלה ימים שלמים בלבכות ובלהיחלש, ואין כבר רגש רב מאחורי זה. כשאני קצת מתעסקת במשהו אחר אז זה כאילו מתרחק ממני. כמו אויב שאני כבר לא זוכרת את שמו שכאילו עזב את הממלכה הקטנה שלי, את הלב שלי.

ההרעלה לא איחרה לבוא, למרות שכמובן התחלתי ממינון קטן מאוד כי אני יודעת מה הכדור הזה עושה לי. אני סובלת מהפרעות קשות בעיכול ומהתייבשות. אני לא מצליחה להימנע מללכת לשירותים ליותר מחצי שעה. הגוף שלי צריך ללמוד מההתחלה לחיות בצל הליתיום. אני מוכנה. אני מוכנה להיות סבלנית ולקוות שזה לא מאוחר מדי בשבילי, שיש לי עדיין סיכוי. אני צעירה כל כך עדיין וכל החיים לפניי. אני חייבת להאמין שאעמוד בזה, אני חייבת להאמין שאני מסוגלת. כל הגוף שלי בכוננות. הכליות צריכות לספוג מחדש וגם הכבד, ואני מוסרת אותם כהימור כדי להציל את הראש שלי שהלך ונעלם בחשיכה ההיא לאחרונה. כדי להיזכר מי אני, כדי לבעור ולזהור שוב.

זה מצחיק שתמיד האנשים הכי חזקים ויפים ואמיצים שהכרתי היו אלה שהיו חולים בהפרעות הנפשיות הכרוניות הכי קשות. אלה שפוגעות בדימוי העצמי, במצב הרוח, במוטיבציה. הם תמיד היו אמנים עם נפש עדינה ורגישה. יוצרים. האנשים הכי חיים שאני מכירה כל הזמן נלחמים במוות, ואולי זה דווקא הכי הגיוני. אולי רק דרך האהבה לחיים ניתן בכלל לרצות להילחם, ורק כך לשרוד את הסופות האלה.

מצחיק שהשתמשתי בדימויים של ספינה טרופה לתאר את זה. אני זוכרת ששמעתי פעם שיר שמתאר דיכאון ומשתמש בתיאור של ספינה או סירה טרופה. אני לא זוכרת של מי זה אבל אם אני זוכרת נכון היא התאבדה בסוף בגללו. אני חושבת שרק מי שלא סבל ממש מהפרעה יכול לזלזל בה. דיכאון היא בעיה שכולם עוברים מתישהו בחיים וזה רק יכול להחמיר את הזלזול כי בין דיכאון לבין ההפרעה הנפשית של דיכאון יש הבדל עצום בעוצמה ובכרוניות, והדיכאון של המאנים הדפרסיביים הוכח כחמור אפילו מדיכאון כרוני "רגיל" וכעמוק יותר.

אלוהים לא עזב אותי כשעברתי כל כך הרבה בצל המחלה הזו, כשפחדתי או כשאבדתי. אני מדברת אליו מבלי לדבר גם עכשיו, ומבקשת שלא יעזוב אותי גם עכשיו. שאצליח לטפס בחזרה למקום הזה שממנו רואים ושומעים וחשים מה שכולנו צריכים כדי להתקיים. אני רוצה עתיד וזו הפרעה של הווה. אני חייבת לקוות שאחזיק מעמד.

25 שעות בלי דיכאון, אני מקווה שאגיע גם ל-48.