יומנה של עוף החול

מאניה דיפרסיה היא מחלה מקבוצת הפרעות מצב הרוח. זוהי הפרעה פסיכיאטרית מוכרת והיא "מעניקה" אחוזי נכות לסובלים ממנה.

כמו הרבה הפרעות נפשיות, ההפרעה פורצת לראשונה בגילאי ההתבגרות. בטח כל מתבגר מכיר את זה שיום אחד אתה קם מפוצץ בכוח ומוטיבציה ויום אחר אתה עלול לבכות ולקחת דברים קשה מדי, זה חלק מלהתבגר.

ההבדל בין ההפרעה שממנה אני סובלת מהמהלך התקין של התבגרות, זה שעם הזמן התנודות הנפשיות צריכות להתאזן יותר. הנפש צריכה להתייצב ולא להתהפך בקלות מטורפת כל כך, השינויים צריכים להיות יותר צפויים ויותר כפופים למה שקורה בחיים באמת. למשל - מותר לבכות ולהתייסר עמוקות בעת פרידה ממישהו אהוב, או במצב טרגי אחר, ומותר להרגיש "היי" כשמשהו שישב לך על הלב עבר, או כשהצלחת במשהו שדרש ממך הרבה הרבה מאמץ. אנשים עם הפרעות מצב רוח יותר כפופים לשינויים שבני אדם "נורמלים" לא יבינו. הכאב כו האושר יכולים להגיע ממקום אחר שמנותק לחלוטין כמעט מהסיבהות ההגיוניות או מהחיים סביבם. רוב הבחורות שסובלות ממאניה דפרסיה יטו לסבול מדיכאון יותר מממאניה, והבחורים דווקא יטו למאניה. זאת מכיוון שהנטייה הטבעית בהתפלגות להפרעות הנפש דוחפת נשים יותר לכיוון הדיכאון, אולי בגלל האופן בו החשיבה הנשית הטיפוסית עובדת.

אחוזי נסיונות ההתאבדות בקרב סובלים מדיכאון מדי שנה הם גבוהים. לרוב גברים מצליחים להתאבד יותר מנשים, כיוון שהם נוטים לבחור בדרכים אכזריות יותר לבצע את האקט. בקרב המאנים דפרסיביים אחוזי ה"הצלחה" בהתאבדות שווים בין נשים לגברים. המחלקה לוקחת המון כוחות מעבר לכל התמודדות שגרתית עם חיי היום יום (שגם היא לא פשוטה בכלל). לפעמים קשה בכלל לזכור שכל הרגש העודף הזה הוא פיקטיבי ונובע מפגם, כנראה גנטי, בריסון הפעילות המוחית באזורים שקשורים לרגש. לפעמים קשה לזכור שכל הקולות או החוויות שבתוך הראש הם בסה"כ גוף שחולה במשהו כרוני, שמדי פעם מתחזק.

לפני כחצי שנה התחלתי לזייף בנטילת התרופה שלי ליתיום, הידועה באחוזי הצלחה גבוהים בייצוב בקרב הסובלים מההפרעה שלי. אני לא מצפה שלא ישפטו אותי, זו אחריות שלי לשמור על עצמי מאוזנת. בדרך כלל אני מצליחה לעמוד בה. תופעות הלוואי של התרופה התחילו להחמיר החל משנת 2010 ונאבקתי להמשיך לקחת אותה בכל זאת כי אני לא רוצה לא לרצות לחיות יותר, וכן, זה מגיע לידי זה לא מעט מהמצבים.

בשלב מסוים התחלתי להישבר ולהוריד בהדרגה את המינון. זה היה תחת פיקוח רפואי ואישור פסיכיאטרי, אבל לא הייתי כנה עם הרופאה מספיק - ככל שהמינון ירד ירדו תופעות הלוואי אבל גם ירדה האפקטיביות של התרופה. יותר אחוז ממני היה צריך לצאת ולהגן על התפקוד שלי ככ שפחות אחוז של לתיום יכול היה לעשות את זה למעני.

חשבתי שאני מסוגלת להתמודד.

לפני כחצי שנה התחלתי להגיע לתקופות בהן לסירוגין אני לא לוקחת ליתיום בכלל, ימים שלמים. בהתחלה זה היה כי התחלתי לסבול מהרעלת ליתיום (שקל להגיע אליה בגלל שהתרופה עצמה רעילה לעיתים גם במינונים נמוכים וקל להגיע למצב בו ממועילה היא מסוכנת), ובהמשך ההרגל הלך והתחזק.

נקודת שבירה נוספת החלה לפני כחודשיים כנראה ברגע שהגוף שלי התנקה לגמרי. כמו הרבה תרופות, ליתיום נותנת הרבה אבל גם לוקחת, וההתמכרות הגופנית לליתיום היא גבוה. כפי שהבהירו בפני לא פחות מחמישה פסיכיאטרים שטיפלו בי עד כה - מי שמתחי עם ליתיום לעולם לא יכול להפסיק. המערכת משתנה לנצח וצריכה אותו כדי להתאזן, ואכן ההתקפים עכשיו חמורים הרבה יותר משאי פעם ידעתי. התנודות חזקות יותר וצפויות פחות. הירידה בתפקוד משמעותית יותר.

זו אחריות מאוד גדולה להיות אחראי לשרידות שלך מגיל 19. בני 19 לא יודעים עדיין יותר מדי על אחריות ועל המשמעות של לקיחת החלטות בטווח הארוך. לטפל במחלה דרש ממני התחייבות כזאת. אני כן רואה בעצמי אישה בוגרת לגילי בגלל הרבה דברים שההפרעה הזו אילצה אותי לעבור, כאשר היא כל פעם מאלצת אותי לבחור בין ליפול חזק לבין להתעלות על עצמי, ואם זה נשמע מובן מאליו שלהתעלות על עצמי כל פעם מחדש זו בוודאי הבחירה הטבעית והברורה ביותר - אז תחשבו שוב.

לפעמים גם אני רוצה להקטין קצת ראש ולתת לדברים "לזרום", מה שאסור לי לתת מהמקום של המחלה שלי. אין "לזרום" בהפרעות האלה, יש כל הזמן להיאבק או למצוא את עצמך על חבל התליה. כן, זה עד כדי כך חמור. האויב הכי גדול שלי נמצא איתי כל הזמן, בערות ובשינה, בכל החלטה קטנה ובשעות בהן החושך עולה על האור.

אני נאבקת כעת ממקום שכואב לי על המשפחה והחברים שלי, שלא יעמדו בניסיון אובדני נוסף, ולא בשביל עצמי. זה חמור מאוד בעיני. אני פשוט לא מצליחה למצוא את עצמי מהמקום בו אני נמצאת כרגע, אז אני מנסה לחפש אותי בתוכם. לפעמים אני כמעט רואה, אבל קצת כמו הפרעות אכילה אז המוח שלי נכנס לפעולה ומטשטש כל מה שאומרים לי, ואני לא מצליחה להאמין בכלום יותר. זה מאוד מאוד מפחיד אותי. מאוד מאוד מאוד מפחיד אותי.

אני לא תמיד מרגישה שמישהו מסוגל להחזיק אותי כשזה קורה, לנער אותי. זה קצת דומה ללעבור תאונה וההדף הזה מגביר הכל. השליטה חומקת לי מהידיים, ואני מנסה לתפוס כל חתיכת תקווה שרק חוצה את הדרך שלי. בינתיים, התקווה שלי היא המשפחה שלי, אבל ככל שההתקף מחמיר הם נחווים כרחוקים יותר, והכאב כעמוק יותר.

אני מנסה לחייך כל הזמן כי הבטחתי לעצמי שאני אחייך לא משנה כמה היא תנסה לקחת אותי, אבל הדמעות ממשיכות וכך גם הכאבים, הממש פיזיים, שנלווים לדיכאון פסיכיאטרי קשה.

בין המפורסמים שחלו בהפרעה שלי, שנדירה בהרבה מדיכאון "רגיל" נמנים וואן גוך וכנראה גם נפוליאון. זו מחלה של מדוכאים או של מנהיגים, אתה אף פעם לא מצליח לשרוד איתה בבנוניות. היא מעוררת סקאנדלים תהפוכות על בסיס יומי ולפעמים גם שעתי. אני לא רוצה את זה יותר אני רוצה להיות אני, אני רוצה להיות אנה, אבל זה מרגיש כאילו אני נבלעת בתוך הצל של עצמי שרק הלך וגדל עם השנים.

אני רוצה עזרה ואני כל כך מתביישת לבקש כי אני רוצה שיתגאו בי. כל כך חשוב לי שיתגאו בי, שאהיה הנס שכולם התפלאו לראות בי ולקח להם זמן להאמין.

אני רוצה חיבוק, מישהו מוכן שלוח לי מכאן?

אנה.