יומנה של עוף החול

אני לא תמיד יודעת מה זה אומר, ולפעמים נראה לי שזה משהו מפחיד מדי. יש כל שנה מספר לא מבטול של אנשים שנכנסים למעגל הזה, של מי שחולה. הלחצים של העולם כיום גדולים משהיו בעבר, ועל כל העושר במשאבים וטכנולוגיה גם בא צער ובאו יותר מחלות, בעיקר בחטיבה שלי.

יותר מוחות מתפקעים ונפשות מיוסרות נלכדות כמו קורבן שנלכד בתוך שריפה ונותר מאחור - לכוד בתוך עצמו בזמן שהנשמה שלו שורפת את עצמה.

אני בת 24, לימיני אנשים שהכירו אותי רק בשנים האחרונות, ולכל היותר יראו בי"עוף מוזר", ולשמאלי אנשים שיביטו בי בעין מפקפקת או נדהמת, וידעו שאני פיניקס.

אני בוערת ברצון לחיות, ולשרוד כשזה מידרדר לשם, אבל לא תמיד יודעת לעשות בזה שימוש נכון.

נראה כי ככל שאתה מרחיק לקצוות המוזרים והקיצוניים יותר בעקומות והסטטיסטיקות, מצפים ממך להיות ניסי יותר. לאמיתו של דבר לעיתים קרובות אני בינונית יותר ממה שהיו אולי מצפים ממני. כשאני מצטיינת שוב, הלב שלי הולם בפחד כמו גנב שלפתע יש עליו זרקור. אף אחד לא ידע שזה שאני פתאום מסומנת מסמן אותי גם בצורה קצת אחרת. אני מרגישה צורך להיות כמו כולם, להיטמע ולהתבולל, אבל גם צורך להיות איזה משהו בולט כזה, סלוגן שיאיר את עיני אנשים מה חולים שכמותי רק יוכלו לעשות - אם רק תתנו לנו את הצ'אנס. את התקווה.

כשאני מבלה עוד יום שלם בלא לעשות כלום, אני מרגישה מבוזבזת שכזו. כאילו קיבלתי נשמה חדשה שלא מלאה ברימות סתם. כאילו לא מימשתי יעוד שקיבלתי סיכוי נוסף לממש. כשאני נאבקת בכוח ומצליחה להגיע לפסגה, וכולם מביטים בי וחושבים שאני תופעה מיוחדת או מרוחקת, אני מפחדת שהם מצביעים עליי ומתחילים לתהות. לחבר את חתיכות ולהבין שיש ימים חשוכים שאין לי אנרגיה ואני אפורה ומפחידה, ויש ימים שאני בוהקת כמו מטיל זהב וחורכת הכל ביתר קלות כמו ה"רוד ראנר" מלוני טונס. שפתאום יקלטו שמשהו בדפוס הזה מוכר מספרים בלימודים או מאגדות עם מרוחקות או סרטי אימה. ויביטו עליי כמו בהיסטוריה, כמו שהיו מביטים על "הלא מתפקדים" שכמותנו אז: כמו על שד.

לפני כמה זמן ניגשה אלי מישהי בכיתה וסיפרה לי באופן מוקסם מעצמה ומלא ביטחון שהיא עברה הרבה בחיים, שהיא לא פחות מ"הפיניקס" בכבודו ובעצמו. באותה שיחה, למרבה האירוניה, היא ביקשה ממני להסביר לה איך לקרוא בלוגים. המלצתי לה על הבלוגיה של תפוז. פחדתי, פחדתי שהיא תמצא אותי אחרי שחייכתי אליה בעיניים כבות ואמרתי לה שהיא מעוררת השראה, ובלב תהיתי למה לעזאזל אלוהים צוחק עליי ומביא לי כל הזמן לחיים מה שמתקשר לי לבלוג הזה. האם אני בכלל ממשת את ההזדמנות השניה שלי?

האם שרדתי את כל זה עד כה רק כדי שיהיה לי בחור שיאהב אותי ותמיד ישן יותר ממני,

שיהיה לי תואר חסר תועלת בתחום הזה, שרק הולך וגורר אותי עמוק יותר למחילת הארנב, וגורם לי לפעמים, בשעות השקטות, לרדוף יותר אחרי הזנב של עצמי?

להמשיך את הבלוג הזה, שלפעמים גרר הערצה ולפעמים פשוט טבע בין אלפים אלפים של בלוגים של נשמות מיוסרות אחרות - שרובן בכלל גם יותר קרובות ל"מיינסטרים" של הפרעות - המון פרו אנות ומיות מסכנות שתפרקות בעודן בחיים רק כדי שישאו אליהן עיניים ויעריצו אותן על נחישות?

לפעמים אני חושבת שההזדמנות השניה הזו בוזבזה על בנאדם ממוצע מדי,

על בנאדם כמעט רגיל מדי. בבית החולים היו ילדים שהיו כבר השניים באותו בית שחלו,

או בכורים בבית עני מכדי לטפל בבעיות שלהם,

או חלשים רגשית מכדי להיאבק ולא מספיק מילוליים כדי לדעת לבקש עזרה.

 וביום יום אני רואה אלף ואלפיים ויותר של בני אדם שחיים באופן שמגן עליהם בלי שבכלל יזהו את המלאכים השומרים שלהם,

חלשים או שקטים או עניים כמו החבר'ה שהותרתי מאחור - אבל מיהשו או משהו שומר עליהם שלא יפלו למקום שהחברים שלי אז נפלו. והם בכלל לא מודעים לכמה הם בריאים או צלולים או מוגנים, ורק בוכים שהם לא דברנים או עשירים יותר,

לא מודעים בכלל לכמה הפוטנציאל שלהם מוגן, מעבר לקירות אבן וחומות יש אנשים שלא היו כ"כ ברי מזל, והם לא מבוגרים עם מוח שבשלבי ריקבון ודמנציה, לא בהכרח,

הם ילדים כמוהם, בני 15, 17, 21 או 24.

שלא היה להם מזל, ושמשנה לשנה הסטטיסטיקות יראו שגם לא תהיה הזדמנות שניה.

סטטיסטיקת שרימו לגביי, אבל נראה כי פעמים רבות הן נכונות, או אולי פשוט מגשימות את עצמן כמו נבואה גרועה.

אז למה אני? והאם אני בכלל עושה את זה נכון?

האם היה שווה שבסטטיסטיקות האפסיות האלה, אני ה0.000 משהו % שיצא משם? האם בכלל הבלוג הזה משמש כחור הצצה לעולם הטירוף? אם זה בכלל היעוד שלו... שלי?

לפעמים ההזדמנות השניה הזו מרגישה פשוט כמו טעות קריטית מדי שבוזבזה סתם.

עוד "חיים", בונוס, שניתנו בצ'יט לגיימר סוג ז'.

אני?