אני לא יודעת למה שוב חזרתי למקום הזה אחרי כל כך הרבה זמן .
האמת שאין לי גם מה להגיד , חיים את החיים .
הייאוש אחרי הרדיפה של המקום ההוא שינה המון דברים .
חלק מהם היו כל כך שונים דפקים וחסרי טעם שזה הפך למין הרגל , אני לא יודעת כבר לבד מה הכוונה שלי , אני רק יודעת שבאותו הדקה זה נגמר , ההרגשה הייתה כאילו שבאותו רגע הכל נעצר , הצלחתי לעבור , שכחתי - סלחתי , הצלחתי לא להצטער אל זה . ובאמת לא היה שם מקום לחרטה זה הייה מעשה =>הייתה תוצאה=>הייתה תגובה.
הבנתי שכמה שאתה לא אוהב בן אדם אם הוא לא אוהב אותך שום דבר לא ישנה את הגישה שלו .
אז כן אחרי זה וויתרתי . האמת שהיא שוויתרתי עוד בפעם הראושנה . כרגע כן , אני עדיין נזכרת בזה , עדיין זה כואב לי בחלק קטן בפנים . אבל אני לא מצטערת . למרות שהייתי רוצה כבר לבוא . אבל משהו עוצר אותי . ואני יודעת שהפעם אין דרך לחזור למסלול ואני מנסה להשלים אם זה אולי בעוד שנה . אולי בעוד שנתים . אולי מתי שאני יזכר בזה ויצחק רק אז אני יעשה את הצעד הראשון שגם כן לא בטוח.
אני גם לא יודעת אם אני רוצה את זה . זה שורף אבל הטעם בזה מתוק ורוצים שוב לקחת למרות שיודעים שזה יכאב.
וכל כבר היה מאחורה כבר הרגלתי את אצמי לנעשה. אבל שוב כמו תמיד זה היה צריך להביא את הבום שלו בראש.
אני לא מכירה אותו . אני באמת לא מכירה אותו . אין לי כוח לגלות כל פעם משו חדש אצלו נמאס לי מההפתעות האלה . שילמתי את המחיר כבר למדתי שאסור לקפוץ למים אם לא יודעים לשחות - אז הפסקתי . נתתי סיכוי בשביל שהוא יבין אבל הוא לא רוצה זה לא היה מדגדג לו אפילו .
פעם הייתי יודעת מה הולך להיות עכשיו ? אני אפילו לא סגורה על המחר . כל כך שונה המצב הזה .
אבל את הדף שלו בלב שלם עדיין אני לא יכולה להעביר .
אני פוחדת שעדיין אכפת לי , אני פוחדת שוב להראות סימני הכרות מינימלי.
ואני כל כך רוצה . אני רוצה .
אבל פשוט לא יוכלה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
