קוף אחרי בן אדם

הצלחתי להיכנס לבלוג שלי, סוף סוף.

תודה לכל מי שעשה את זה אפשרי.

אני בגדול פה להגיד שאני משותקת מפחד, מהצעד הבא. 

ומאוכזבת מעצמי שלא יצא ממני כלום עד כה.

אני רואה שחורות, כי אני רוצה להיות הבן אדם שאני אמורה להיות, אבל לא הולך לי. וכי מה שאני מביאה על עצמי נראה לי גדול עלי.

אני רוצה להיות אני, כל מה שרציתי להיות. לא הכישלון הדכאוני והפסיבי הזה שאני עכשיו, שלא עושה כלום ורואה שחורות. אבל זה מה שיש לראות בקצה המנהרה שלי, נראה לי. 

אני אמורה לסמוך על הגורל שלי ולהמשיך (להתחיל) לנסות? עד עכשיו הכל הסתדר פחות או יותר, אז למה קשה לי כל כך להאמין שפשוט יהיה בסדר? מה אם לא יהיה בסדר? מה אם אני אכשל, כמו שמרגיש לי הגיוני שיקרה. מה אם אין כלום בשבילי הלאה?

מה אם אני ממשיכה בסדרת הבחירות הגרועות שלי ומובילה את עצמי הלאה לאבדון?

אולי הבלוג שלי לא רצה אותי עד עכשיו בגלל שאני כבר לא קוף.