ואלו היו חיי,
אבודה בתוך עצמי,
גלמודה, אך אינה בוכה.
לא, באותם זמנים לא היה בי טיפת רגש.
הלב שלי קפא, הפך לאבן והתפורר.
הייתי חסרת כאב, חסרת מעצורים,
ואתה, לא לימדת אותי את הטוב,
רק הראת את הרע.
בתוך כל ערימת הבובות,
עדיין הרגשתי את שנאתך.
דחפת אותי אל התהום,
שחיכתה שאפול לתוכה.
והייתי לכודה באותם זמנים,
לא היה לי שם ,לא היו לי פנים.
הצמחתי נוצות, למדתי לעוף
הגעתי לפסגה,
כן, זאת אני, לא אתה.
את החיים שנתת לי מחקתי ממזמן,
נולדתי מחדש כציפור,
עפתי הרחק למדתי לאהוב.
את הלב שלי החלפתי באחד אדום,
הוא פועם, הוא מרגיש, הוא חי.
כך באותם זמנים,
הייתי אומללה.
כיום,
אני מאושרת בלעדייך .