ואם הכל יקחו ממני,את רכושי ואת בגדיי
שני דברים יישארו לי-אמונתי ותקוותי.
אך גם אותם הזכרונות מהשנים הכי יפות
נצורים עמוק בתוך ליבי,כמו עונות שמתחלפות
הם גם ירגיעו,ישמחו וגם יעודדו היטב
יגעו בלב,יתאכזרו וגם ישאירו בי כאב.
כי אזכור את המולדת הדשנה,הלבנה
אזכור יום שלג ושיר ערש,אזכור כאב ונחמה
את התריסים המוגפים,הפחד מללמוד לשחות
האופניים השבורים,במעורפל גם קצת מכות
את הגומות והחגים,החתונות והבדיחות
את השקדים והתמרים,והחופשות הארוכות
כמה טיסות,המון שתייה,כמה שריטות על הידיים
האהבה הראשונה,הרבה שקיעות בין הערביים
לילה לבן ונדודים,שעות קשות בעבודה
בתי קפה ולימודים,ואנשים כפויי טובה.
ואיך אוכל לשכוח גם את הפרדס והריחות
את בגדיי המכובסים,את תחרות היריקות
תשלום ראשון,ללא פרוטה,ושוב אבדה כל התקווה
כמה שקרים,כמה סודות,ופה ושם גם צעקות.
יומן נשרף,אוגר הומת
השתיל נקטף בבת אחת
צפירה ורגע דומייה,
תשלום אגרה ובהייה.
אזכור מורה,כיסא ולוח ותעודות בסוף שנה
ניתוח לב,ספר פתוח והגיטרה הישנה.
אני אזכור שתיקות יפות,אזכור מילים מרחפות
אזכור צליל יין שנפתח וריח טוב מהמטבח
אזכור את אמא מחייכת,ולחישה כה מלטפת
אזכור שירים,טביעות ידיים
אזכור פרחים ומשקפיים.
ולא אוכל לשכוח גם את נעימת קולך הרם
את המראות,את הלכלוך,החורף מלווה בפוך
את השכנים,השבתות,את הסובארו,הלילות
הנמשים,הסנדלים,השמש שבין תלתליי
הריגושים,הילדים,השיגעון של נעוריי.
אזכור ברכה,דפיקה על דלת,שעות שנשרפו על סתם
את הפסנתר,את המקלדת,והמפתח שנעלם
והן אזכור גם את הים,את המפה המשובצת
את הכלים שנערמו,את השמלה המגוהצת
סבון,תמונה,מרפסת,קיר
הכל חוזר אליי פתאום
גם אם ארצה,הן לא אוכל לשכוח את כל זאת היום.
ולעולם,כן לעולם,אזכור חיוך אמיץ,נרעד
ורגע שכבר לא קיים אנצור אותו בלב לעד.
אני מודעת לכך שרוח השיר מצביעה על אפשרות כלשהי שאני נמצאת באחרית ימיי/על ערש דווי או במצב סופי כזה או אחר.
אבל אני לא.
מה שכן,יש מצב שאם הייתי באחד מהמצבים הללו,זה בדיוק השיר שהייתי כותבת.
מגלה לעצמי שהסגנון שלי לא השתנה,אחרי הכל.
תמיד בשירים שלי נראה כאילו מישהו מת/הולך למות/מת.
ואני דווקא אדם אופטימי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
החיים (ע"ר)