גן עדן די קטן וגבולו גיהנום

זהו.

תכף זה נגמר.

עצוב.

עצוב לחשוב על זה.

ועוד יותר עצוב כשזה יקרה.

מה יהיה.

איך יהיה.

מאיפה תשאבי את הכוחות האלה אם לא ממנה.

ואולי הם נמצאים בפנים.

ואת מייחסת אותם למשהו או יותר נכון מישהו.

ואולי זה באמת כך.

באמת שזה עצוב.

ולאור ההבנה שאדם, מעצם היותו כזה.

צריך להתקדם בחיים.

לא להתקע.

ופרדות.

פרדות זה חלק מההתקדמות של האדם.

ועם כל העצב והכאב הכרוך בכך.

והוא נוכח שם.

מאוד נוכח.

אין בררה אחרת.

חייבים להמשיך ולהתקדם.

את לא כל כך יודעת איך תחזיקי מעמד.

נכון.

ואולי כן יהיה בסדר למרות הכל.

האופק לא נראה לך מזהיר במיוחד.

וגם לא מלבב מלא שמחה ואושר.

להפך.

אבל יהיה בסדר.

איכשהו.

וכן, אני יודעת שאת שומעת את המשפט הזה כמו דיסק שרוט.

אבל למרות חוסר האמונה.

התקווה עודנה שם.

קיימת.

אולי היא תקוות שווא.

אולי תקוות אמת.

אבל אוטוטו.

אוטוטו ילדה.

רק עוד קצת.

ואולי לא.

אולי.