You don't have to speak,i feel.

לפעמים רע לי ואני פשוט לא יודעת.
אני מדחיקה ובטוחה שהכל סבבה,כי אני לא רוצה להות במקום הזה,שאני יודעת שרע לי.
היום הייתי אצל הפסיכולוגית שלי.
ישבתי אצלה והתלוננתי וכעסתי על כולם,והיא,שמכירה אותי בכיתה ב' אמרה לי "בדרך כלל כשאת כואבת את מוציאה את זה בכעס".
והיא צודקת.
ואני בכיתי כל הפגישה,מהרגע שנכנסתי לחדר עד שיצאתי ואפילו עכשיו,אחריי ששחררנו ודיברנו אני לא יודעת למה אני כ"כ כואבת.
היא שאלה אותי מה הייתי רוצה לעשות עכשיו,על הכל אמרתי לא חוץ מעל לתכנן לעצמי דברים כפיים,למרות שכשהיא שאלה אותי איזה דברים כיפים לא ידעתי מה.
והדבר הנוסף,שברגע שהיא אמרה אותו אוטומטית אמרתי כן היה "להיות כל היום במעבדה,לצללם ולפתח".
ואז היא סיפרה לי על צלמת שהיא עבדה איתה לפניי עשר שנים,שלקחה איבחון פסיכולוגי כלשהוא והפכה אותו לתמונות שהיא צילמה.
היא שאלה אותי מה הייתי מצלמת בשביל להעביר את המצב שלי ואמרתי לה שאני לא יודעת.
ואז היא הוציאה תמונות והראתה לי שתיי תמוות,הראשונה תמונה שחורה ורואי מישהו יושב על חלון והשניה ריקה,שמראים אותה למטופל והוא צריך לאמר מה הוא היה שם שם.
ולא ידעתי מה לשים.
אחריי הפגישה הלכתי וקניתי את הדיסק החדש של קרולינה,חזרתי הבייתה והתחלתי לנקות את החדר.
תליתי תמונה שציירתי וסידרתי והדבקתי והוא נראה הרבה יותר טוב.
יש לי כ"כ הרבה ליצור ומישומה אני לא מוצאת את עצמי ואת הדרך.
ועוד פעם,אני חושבת שיש לי פוסט פלצני ומגעיל.
אוף אני מזכירה לעצמי איזו מישהי שפעם הייתה חברה שלי,שכ"כ רצתה להיות עמוקה וניו אייג'יט שזה פשוט עשה לי להקיא.
היא הייתה אומרת דברים כמו "יש בי כ"כ הרבה ליצור" וחירטוטים פלצניים כאלו,שמצד אחד אני מתחברת עלהם ומצד שני כאילו פאקקקק,זה נשמע כזה חירטוט.
אני לא רוצה להיות במצב שאנשים יחשבו שאינ איזו חרטטנים משחקת אותה פטאטית.
ואני מאוד מקווה שלא חושבים עליי ככה.
אני לא יודעת אפילו מה לכתוב,אני כל הזמן מסיימת משפט ונתקעת.
טוב,ביי.

תמיד יש לי מה לכתוב,ואז כשאני באה  ופותחת את הבלוג הכל בורח לי מהראש,אז אני מנסה לשחזר. ובדרך כלל,זה יוצא ממש חרא ופלצני אז אני שומרת בתור טיוטה ויוצאת בבושת פנים. אני מחפשת על מה לכתוב,וכאילו עולים לי פול דברים ובו זמנית גם לא עולה לי כלום. אני מרגישה ששום דבר לא באמת חשוב בשביל שאכתוב עליו. לא שהוא לא חשוב..שאני לא באמת רוצה לכתוב עליו. לא יודעת,פעם הייתי הרבה יותר עמוקה. אני מסתכלת על פוסטים ישנים מבלוגים אחרים וחושבת שהיום אני אפילו לא משתווה לזה. תמיד הסתכלתי על כל הילדים בכיתה יא' ויב' וחשבתי- "וואו,הם כאלה בוגרים ועסוקים ומגניבים,כבר בא לי להיות בגילם". והיום,כשאני מכיתה יא' אני מסתכלת על עצמי ואומרת "בונא,אני לא בוגרת ובטח שלא מגניבה,אני פעורה מטומטמת שחושבת שהיא יודעת הכל". אני חושבת שכשהייתי בכיתה ט' הייתי הרבה יותר בוגרת ממה שאני עכשיו. בעצם,אני חושבת שהרגשתי כ"כ בוגרת בגלל שהיה ביני לבין שאר הילדים בגילי פאר מטורף. תמיד הייתי הכי בוגרת מבחינה מנטאלית,והיום,בכיתה יא' עדיין יש לי פור על האחרים,אבל לא משמעותי כמו פעם. אז אני פשוט לא מרגישה מיוחדת כמו פעם,אני מרגישה שונה אבל לא מיוחדת. שנה שעברה חשבתי אף אחד לא יכול לשנוא אותי והשנה אני חושבת מי אוהב אותי. לא יודעת,אני חושבת שמאז שהפאר הצטמצם אני לא כ"כ מיוחדת כמו פעם. עדיין אומרים לי שאני מיוחדת,אני פשוט לא מרגישה את זה. חחחח עכשיו כשאני כותבת את זה ההרגשה של המיוחדות פתאום חוזרת אליי. או שזה סתם הפחד מלהודות שאני לא כזאת טובה כמו שאני חושבת,אני עדיין לא סגרה על זה. חוץ מזה,אני חושבת כל המבוגרים שתמיד דאגו לומר לי או לגרום לי להרגיש מיוחדת כבר לא איתי כל יום,ככה שאני לא רואה את המיוחדות שבי כל הזמן. הביטחון העצמי שלי ירד מישומה. אני חושבת שזה בגלל שאין לי חברים בשיכבהכמו שנה שעברה. שנה שעברה הייתי המלכה של השכבה,באמת. היום..לא כזה. ולא משנה כמה אנסה לשכנע את עצמי "יאללה,זה לא חשוב!את גם ככה לא גרה איתם ויש לך עוד מיליוני חברים מהעמק ומהארץ" זה לא נכון,כי חשוב לי להיות אהודה בכל מקום שאני נמצאת בו. אני מעדיפה להיות ראש לשועלים מזנב לאריות. אני מעדיפה להיות המלכה של הלוזרים מאשר הילדת כאפות של המאגניבים,למרות שאף פעם לא הייתי לא לכן ולא לכן. בגלל שאני לא לומדת ע כל החברים שלי מהבצפר אני לא חושבת שבאמת אפשר לקטלג אותי לקבוצה כזו או אחרת. כי מצד אחד אני חברה של יואב ומצד שני אני חברה של ליאור .

אני חברה של כולם,בקיצור. אני ציכה שגליה וענת יחזרו לחיים שלי קצת,רק בשביל לגרום לי להרגיש כזאת מיוחדת כמו שהייתי פעם. טוב,כבר שחכתי על מה בכלל רציתי לדבר ולכן אין לי שום מושג איך לסגור את הפוסט הזה. אז אני אסיים.