מאז הפוסט האחרון,שהיה לפני חודש פלוס מינוס ירדתי כבר שישה קילו ושמונה מאות גרם,אני יודעץ,ראוי להערצה.
פעם ראשונה בחיים שלי באמת הצלחתי דיאטה.
היום הכרתי מישהו,והוא שאל אותי אם אני מאושרת.
לאחר מכן התגלה לי שהוא התכוון לפייסבוק אבל בכל מקרה זה גרם לי לחשוב.
ואז דמיינתי שיחה שלי אם כרמל,שאני אומרת לו שאם הוא רוצה,הוא צריך לדעת לתוך מה הוא נכנס.
ובשיחה אמרתי לו משהו בסגנון הזה "אני..אני לא פשוטה.וזה בגלל כמה סיבות,אבל הראשית היא שבגלל האימפלסיביות שלי אני עושה ולא חושבת.
ואז,אחריי זה,כשאני נרגעת אני מבינה כמה שאני מטומטמת,וכמה טעויות אני עושה.
ונכון שכן- יש באימפולסיביות כ"כ הרבה מעלות אבל בכל זאת..זה יוצר אצלי חתיכת שריטה."
אני חושבת שאחת הסיבות שאני לא באמת מאושרת היא התוצאות של האימפולסביות שלי.
אני הולכת מהרגש,לא מהראש,(לפחות מקווה ככה) ולרוב זה גם גורר איתו הרבה דברים שאני מתחרטת עליהם.
וזהו.
מי יתן ואני אוכל להניח את הטעיות המטומטמות שלי בצד ולא לדוש בהן כל הזמן,כי זה כבר מתחיל להיות מעייף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
