לפעמים רע לי ואני פשוט לא יודעת.
אני מדחיקה ובטוחה שהכל סבבה,כי אני לא רוצה להות במקום הזה,שאני יודעת שרע לי.
היום הייתי אצל הפסיכולוגית שלי.
ישבתי אצלה והתלוננתי וכעסתי על כולם,והיא,שמכירה אותי בכיתה ב' אמרה לי "בדרך כלל כשאת כואבת את מוציאה את זה בכעס".
והיא צודקת.
ואני בכיתי כל הפגישה,מהרגע שנכנסתי לחדר עד שיצאתי ואפילו עכשיו,אחריי ששחררנו ודיברנו אני לא יודעת למה אני כ"כ כואבת.
היא שאלה אותי מה הייתי רוצה לעשות עכשיו,על הכל אמרתי לא חוץ מעל לתכנן לעצמי דברים כפיים,למרות שכשהיא שאלה אותי איזה דברים כיפים לא ידעתי מה.
והדבר הנוסף,שברגע שהיא אמרה אותו אוטומטית אמרתי כן היה "להיות כל היום במעבדה,לצללם ולפתח".
ואז היא סיפרה לי על צלמת שהיא עבדה איתה לפניי עשר שנים,שלקחה איבחון פסיכולוגי כלשהוא והפכה אותו לתמונות שהיא צילמה.
היא שאלה אותי מה הייתי מצלמת בשביל להעביר את המצב שלי ואמרתי לה שאני לא יודעת.
ואז היא הוציאה תמונות והראתה לי שתיי תמוות,הראשונה תמונה שחורה ורואי מישהו יושב על חלון והשניה ריקה,שמראים אותה למטופל והוא צריך לאמר מה הוא היה שם שם.
ולא ידעתי מה לשים.
אחריי הפגישה הלכתי וקניתי את הדיסק החדש של קרולינה,חזרתי הבייתה והתחלתי לנקות את החדר.
תליתי תמונה שציירתי וסידרתי והדבקתי והוא נראה הרבה יותר טוב.
יש לי כ"כ הרבה ליצור ומישומה אני לא מוצאת את עצמי ואת הדרך.
ועוד פעם,אני חושבת שיש לי פוסט פלצני ומגעיל.
אוף אני מזכירה לעצמי איזו מישהי שפעם הייתה חברה שלי,שכ"כ רצתה להיות עמוקה וניו אייג'יט שזה פשוט עשה לי להקיא.
היא הייתה אומרת דברים כמו "יש בי כ"כ הרבה ליצור" וחירטוטים פלצניים כאלו,שמצד אחד אני מתחברת עלהם ומצד שני כאילו פאקקקק,זה נשמע כזה חירטוט.
אני לא רוצה להיות במצב שאנשים יחשבו שאינ איזו חרטטנים משחקת אותה פטאטית.
ואני מאוד מקווה שלא חושבים עליי ככה.
אני לא יודעת אפילו מה לכתוב,אני כל הזמן מסיימת משפט ונתקעת.
טוב,ביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
