נדודי השינה הישנים האלה חזרו אכזריים, אני נרדם למעט שעות ובמהלך כל היום אני עייף.שברתי את הצום והתחלתי לנשנש מעט תקווה. אני מביט בשעון ועוד 2 דקות עברו.
120 שניות בהן המעש היה אפס והבזבוז על 100. הדוושה לחוצה עד הסוף ומהצדדים הנוף נמתח אל האופק שתמיד יש מאחורה.
אני פותח את קופסאת המכתבים ומוציא משם חתיכות קטנות של זכרונות.
את מביטה בי בחיוך מתבייש, אני מקפל את הצלקות וזורק אותן מתחת למיטה.
אני לא יכול לישון בגללה והיא בכלל לא יודעת, אני מקלף את השניות ומחכה מול הטלפון כמו ילדה קטנה רק כדי שהיא תתקשר.
היא לא מתקשרת. אין לי על מה לכעוס, בסוף היום הרמזים שלי הם מה שבונים לי את העלילה.
אני לא מצליח לעצור מלכתוב אבל מגיש שכבר אין טעם למילים, אין סיבה רשמית את כל זה.
כל מה שעובר לי בראש זו היא, אני פשוט ילד מתאהב.
שי.