זה התחיל בצעד. ככה זה בדרך כלל עם מסעות, הם מתחילים ברגליים. או אולי במחשבה. טוב, אז זה התחיל במחשבה. היא חשבה שאם תתחיל ללכת, אולי בסוף תגיע. מה הטעם לשבת ולחכות. ואז היה צעד. רגע, עוד לפני הצעד באה הצעקה, איתה בא מן שקט מחליא שחיכה לתורו. היא אמרה לה שאין לה מה לחפש כאן יותר, שתלך. היא ידעה שהיא צודקת. היא אמא שלה. להיות זרה בביתך זה עונש קשה מדי לגזור על עצמך, חשבה. אין לה מה לחפש כאן. עם השקט באו הדמעות. הן הציפו את עיניה ושטפו את הכל, השילו שכבה מעורה. פתאום היא היא הייתה יפה יותר, צעירה יותר, הפכה לילדה קטנה.  והילדה הזאת רצתה הביתה, היא רצתה לאמא. רק שאמא והבית נראו כל כך רחוקים פתאום, כל כך בלתי מושגים. לא כאן, היא חייבת ללכת. חייבת לצאת.
תהיתם פעם, איך אורזים חיים שלמים בתוך מזוודה? איך מכווצים את כל מה שאי פעם היה ברשותכם, באמת או בדמיון, כך שלא יתפוס מקום? ניסיתם פעם לשים את כל החלומות שלכם בכיס אחד, ואת כל הכוחות שלכם בכיס השני? היא התחילה לאסוף. היא אספה כל מה שהיה לה; זכרונות וכאבים, אהבות וגעגוע, כמות בלתי נדלת של שריטות וצלקות, הררי תמונות ילדות נעלמת, אפילו קצת בגדים ונעליים. ובאמת, את הרוב היא הצליחה לכווץ. לצמצם. היא דחסה את הכל לתוך קוביית משחק ישנה שמצאה בארון של סבתא שלה, אחת בצבע אדום בוהק מדי עם נקודות לבנות. מוזר.. קובייה שהחוץ שלה זעיר כמו אגודל, ואין דבר כבד ממנה. אם מישהו היה מקשיב לה היא בטח יכלה להתפרסם באיזה מאמר מדעי. בשארית הכוחות היא הרימה את הקוביה והניחה אותה בכיס.
ואז הגיע הפחד. הוא התפשט בעצמות, חלחל בין הנימים והתפתל בתוך הבטן. הוא שיתק אותה, את כולה. הוא הקשה את העור שלה, הפך אותו לקרח. את הפנים הוא שרף, כילה, אבל לא הגיע אל העור. הקרח לא נמס. הוא רק התקשה והתקרר, עד שהפער בין הפנים לחוץ הוא זה שהכאיב כל כך.
הוא שם לה יד על הכתף. היא הסתובבה אליו. שתיקח משהו שהוא החזיק. זה היה מפתח. היא כבר חשבה שבא לחבק. העיניים שלו, אלה העצובות והתמימות, אלה שכל כך צעירות וכל כך עייפות. המוכרות יותר מכל. האהובות יותר מכל. קטן שלי, כל עולמי. זה כל מה שעבר לה בראש. ופתאום הייתה שלולית גדולה של פחד על הרצפה. היה לה מן צבע רפה של תבוסה. של כניעה מוחלטת. היא חייכה אליו, הוא לא. היא ידעה שזה אומר משהו, המפתח. זה חייב להגיד משהו.
בדרך החוצה היא נתנה מבט אחרון בכל מה שהיה מוכר לה. זרזיף של פחד עלה בה, אך היא עצרה אותו בכל כוחה. הבית קרא לה, לחש מהקירות; גלגלי את הקוביה. בחרי כיוון אחד בכל עת.
קצות אצבעותיה ליטפו את פינות הצעצוע האדום והזעיר. לבדוק שהוא שם. פתאום היא הרגישה משהו חדש, משהו חד וברור, מבין פינות הקוביה; אומץ. זה מה שהניע אותה. נתן לה את הכוח לפתוח את הדלת.
היא יצאה החוצה, והתחילה בצעד. ככה זה בדרך כלל עם מסעות, הם מתחילים ברגליים. או אולי במחשבה. היא עדיין לא יודעת, אבל היא ממשיכה ללכת. עד שבסוף תגיע.

**

לא הייתי כאן כמו שצריך כבר זמן מה, מודה שהתגעגעתי לפינה הזו. מן שמיכה נעימה שכזאת.

בקרוב ממריאה לקנדה, אחריה ניו יורק, אח"כ מי יודע..

בינתיים אני סוג של פה.

גל.