הפעם אספר לכם על סיפור ששמעתי שעובר מפה לאוזן...אחד החברים מספר שזה קרה לדוד של סבא של חבר שלו...החלטתי לכתוב על זה.

השנה היא 1924 דוד פרנק גר אז בבאזל. הכל התחיל כשהוא, אישתו ושני ילדיו טיילו בפארק ליד באזל, מספרים שפרנק היה הרפתקן לא קטן...

בזמן שישבו ואכלו בפארק, היה נהוג באותה תקופה לערוך פיקניקים בסופי שבוע..הכל התחיל כשהילד הקטן אכל את כריך הטונה שלו, "אבא, איך ידעת שאני אוהב טונה?" כל פעם טימי הקטן התפלא מחדש, וחיוך ענק מתנוסס על פניו. אחיו, יעקב גם כן הודה על על הכריך הנפלא.

מרי, אישתו של פרנק, גם כן הייתה מאושרת וחייכה בזמן שהסתכלה על שני בניה אוכלים את הכריכים.

-"אבא?" טימי קרא לפרנק

-"מה?" ענה פרנק והביט בבנו, שמסיבה כלשהי נראה מבוהל

-"למה יש דם בכריך שלי?"

פרנק הבין שזהו רוטב העגבניות שהוא הכין עם מרי אמש

-"זה רוטב עגבניות, אל תדאג.." הוא צחקק

טימי המשיך לאכול, ופתאום הוא הרגיש טיפה גדולה של מים שנחתה על ראשו. הוא לא נלחץ אך משפחתו התחילה לצעוק. מרי ויעקב צעקו בפחד אימים שהרעיד את כל הפארק. פרנק הוציא את הממחטה מכיסו והתחיל לנגב במהירות את ראשו של טימי, טימי הבין את המתרחש רק כאשר הוא ראה שהממחטה מלאה בדם. וכמובן התחיל לצעוק.

כעבור כמה שניות, נפלו ידיים, רגליים, ובסופו של דבר שני ראשים התגלגלו במדרון ההר, האחד היה של בחור והשני של בחורה. זה היה גשם של דם וגפיים. נוצר שביל של דם, והשביל היה בדיוק בדרך של הרכבל שהיה מעליו. מרי לקחה את טימי ורצה אל מחוץ לפארק, ופרנק לקח את יעקב שהתעלף בזמן שראה את הראשים הנופלים.

באותו יום, הילדים התאוששו מעט, אך עדיין מיררו בבכי, פרנק הלך למשטרה לדווח על מקרה. המשטרה בדקה את המקום אך לא מצאו שם כלום.

-"לא יכול להיות שכולנו דמיינו את זה.." פרנק אמר למרי

-"לא, זה היה אמיתי" מרי אמרה

-"אני אלך לשם ואעלה על הרכבל הזה" פרנק אמר למרי ויצא לפני שהיא הספיקה למחות

שם האטרקציה היה "הרכבל ה-13", פרנק עלה על אחד הקרונות, היה כתוב על הקירות כמו בכל  רכבל, "לא להוציא ידיים", "לא להשתולל" ועוד כמה חוקים...פרנק עשה סיבוב וירד מהרכבל בנקודת ההתחלה. ואז הוא שאל את אחד המפעילים של הרכבל,

-"למה האטרקציה נקראת ככה?" והצביע על השלט של 'הרכבל ה-13', פרנק שיער שיש קשר בין הדברים.

-"זה בגלל האגדה, אף אחד לא עולה על הרכבל מספר 13, האגדה מספרת שמי שעולה, לא חוזר" המפעיל ענה לו והצביע על הרכבל הריק שבדיוק חזר והיה ממוספר תחת המספר 13

-"מתי עלו בפעם האחרונה על הרכבל הזה?" פרנק התעניין

-"לא ידוע, יכול להיות היום, יכול להיות גם לפני, אף אחד לא זוכר, האגדה של רכבל ה-13 מספרת גם שזיכרון על האנשים שעלו עליו מתפוגג"

-"אני רוצה לעלות עליו" פסק פרנק

-"אתה באמת בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" המפעיל שאל בחשש

-"כן, ואני רוצה לכתוב על דף את השם שלי, ושעליתי על הרכבל הזה" הוא היה בטוח שאם זה יהיה כתוב הכל יהיה בסדר איתו כי הזיכרון לא יכול להמחק מהדף.

פרנק כתב משהו על הדף ועלה על רכבל מספר 13.

בניגוד לרכבלים הרגילים, היה כתוב על הקיר "נא להוציא ידיים, רגליים וראש מהחלון", הפעם פרנק נלחץ, הוא בדרך כלל ממלא אחר ההוראות שצריך, אך לא הפעם, מהסיבה הפשוטה שהוא ראה מה קורה כשמוציאים ידיים ורגליים מהחלון.

הנסיעה התחילה, מראה הנוף המרהיב הרגיע במעט את פרנק, הרכבל כבר עבר יותר מחצי דרך, ופרנק היה שלם, הוא התחיל להרגע, והבין שזו רק אגדה.

ופתאום ללא כל התראה מוקדמת, כוח בלתי נראה כלשהו משך אותו לעבר החלון, פרנק לא הצליח להתחמק וידיו ורגליו הוצאו מהחלון. פרנק התעלף.

המפעיל של הרכבל ראה את הקרון מספר 13 מתקדם לעברו, הקרון היה ריק, זה הזכיר לו משהו, אך הוא לא הצליח להיזכר מה בדיוק. על שולחנו היה מונח דף, אבל חוץ מתאריך לא היה כתוב עליו כלום. "העבודה הזו מעייפת..." הוא מלמל והמשיך לעבוד. באותו הזמן, למרי הייתה חוויה דומה, 

-"ילדים? למה אנחנו בבית החולים?" היא שאלה את טימי ויעקב

-"לא יודעים" הם ענו ביחד

מרי והילדים חזרו לביתם ולא זכרו שום דבר מהסיפור שקרה להם באותו בוקר.