הנפילה לא הייתה ארוכה, מאחורי המרפסת חיכה לנו כלי טיס חייזרי, נפלנו ישר פנימה. אך לא הייתי בטוח לגבי מיקומנו..

-"לומפי, איפה אנחנו?"

-"בחללית, 'בוגי 888', אנו יכולים לטוס במהירות השואפת לאינסוף, ככה אנחנו מגיעים לכל מקום ביקום תוך פחות משנייה."

לא ידעתי מה לומר, הוא לחץ על כפתורים בחללית, והמשיך לדבר

-"לקחנו אותך איתנו כדי שתעזור לנו לדבר עם בני האנוש. מאיתנו הם מפחדים"

-"ולי הם לא יקשיבו.."

-"אל תדאג, יש לנו תוכנית" הוא אמר בבטחון, "אתה תדבר עם המנהיגים הכי חשובים בעולם, ולאט לאט נתחיל להתחבר עם האנושות"

איכשהו השתכנעתי מהתוכנית הפרועה של לומפי וחבריו

-"עכשיו אנחנו טסים לדבר עם נשיא ארה"ב, אתה תשוגר ישר לחדר הסגלגל" לומפי אמר

-"טוב, מה להגיד לו כש..." לא הספרתי לסיים את המשפט, וכבר הייתי בחדר של  נשיא ארה"ב

הוא ישב מול השולחן שלו וצעק בטלפון 

-"אמרתי מפורשות שאני רוצה שתיים סוכר!!! איך אני אמור לשתות את הקפה שלי עם אחד וחצי?!"

-"אבל..אבל...אדוני הנשיא.." המזכירה ניסתה לתרץ, אך נקטעה באמצע

-"את מפוטרת!"הוא צעק, וניתק את הטלפון בכעס לקול המזכירה הבוכה..

הייתי צריך להתחיל איתו שיחה...אז כחכחתי בגרוני

-"לבריאות !!", הוא אמר וכעבור כמה שניות הוא קפץ ממקומו ושאל בלחץ, "מי אתה?!"

-"DIKAON32(שם בדוי)" אמרתי לו, "נשלחתי הנה בידי חייזרים, בשביל לדבר עם בני האנוש"

-"אתה חולה נפש, איך נכנסת לפה??....תענה!"

לפני שהספקתי לענות, הוא הוציא אקדח וירה בי, בזמן שדיממתי למוות, הוא קרא למאבטחים שיעלימו אותי, ואז, הכל השחיר, לפתע, אור לבן וגדול התקרב לכיווני (או שאני לכיוונו), לאט לאט, כמעט נכנסתי לתוך האור הזה, אך פתאום התחלתי להתרחק בחזרה, עד שהאור הפך להיות נקודה, ואז הקליע של נשיא ארה"ב יצא ממני, בחזרה לאקדח שלו, ובמהירות חזרתי לרגע שאני שואל

-"טוב, מה להגיד לו כש...." ואז התפכחתי, "מה קרה לי עכשיו?" 

-"החזרנו אותך בזמן" לומפי אמר, והמשיך "המצאנו את המכשיר הזה אחרי שניתחתם לנו את החוקרים..".

הייתי (שוב) בהלם

ניסינו לעשות את זה בעוד כמה מדינות שונות, כל המנהיגים ירו בי...

-"לומפי, זה לא מוביל לשום מקום, סתם הורגים אותי פה כל פעם מחדש.." התפרצתי עליו אחרי שנשיא סומליה הרג אותי.

-"אולי אתה צודק, האנושות לא מוכנה אלינו, למרות שהטכנולוגיה שלכם מתקרבת אלינו בצעדי ענק, אתם עדיין נשארתם חיות..."

אני התביישתי..

-"טוב, אולי עוד 100 שנה תצליחו"  עודדתי אותו

הם החזירו אותי הביתה, וטסו, פתאום דפקו בדלת, 'הפעם אני לא קופץ מהמרפסת' אמרתי לעצמי בצחוק, ופתחתי את הדלת לחויות חדשות.