אני באמת דפוקה
אני נמצאת בסוג של סערת רגשות.. כאילו משהו ענקי יושב לי בין הריאה ללב.. ולא זז
הוא נמצא שם כבר שבוע וחצי... אני אפילו לא יודעת במה מדובר
נהייתי רגישה לכל דבר, ואני מתחילה לבכות אבל אז לא, האגו שלי חזק ממני ואני עוצרת את עצמי
ואז זה פשוט נשאר שם.. ונשאר שם
מתישהו זה ייתפרץ, אולי על האדם הלא נכון או בזמן הלא נכון.. זה פשוט ייתפרץ
וזה בא בזמן כ"כ לא מתאים כי יש לי בגרות בהיסטוריה, שאני לא יודעת את החומר בכלל!
כי לא טרחתי לקום לשיעורים, או להקשיב אם אני בכלל נמצאת....
בשלב מסויים השנה פשוט נשברתי
ועד שאני לא אמצא את הסיבה לדבר.. אני לא ארגע, ואני גם לא אצליח להעביר את זה הלאה..
וקשה לי כל יום לקום עם ראש כואב, או לא לקום בכלל ולהצטער כי יכולתי לעשות משהו מועיל
הרי "אני אנוח בקבר" לא?
אני מבריזה לעבודה... בתקווה שמישהו ממקום עבודה אחר שלא קשור לאוכל, או לא יהרוג אותי ככה ולשם שינוי יהיה נחמד לעבוד
שהמישהו האחר הזה ייתקשר ויגיד לי שהוא רוצה שאני אעבוד שם!
כי מה לעשות, המצב הכלכלי לא מזהיר, אני חייבת עבודה.. אני רוצה לעשות כ"כ הרבה
רישיון... אילת עם החברות זה בכלל בסימן שאלה ענקי כי דוגרי אני לא יודעת אם באלי בכלל....
אבל לא, הן יהיו ילדות קטנות ויחליטו שצריך להזמין מעכשיו כי היומיים האלה באמת ישנו משהוו.. הרי קשה לחכות אחרי שהלחץ יעבור
בהפרש של יומיים לתת לי להחזיר תשובה
נמאס לי לקום כל בוקר, אבל אני יודעת שחייבים.......
לפעמים אני מתפללת שאיזו מחלה טיפשה כבר תיקח אותי מכאן.. כמו זאת מפעם? שתעסיק אותי עד שלא יהיה לי אכפת משום דבר אחר
ואולי לשם שינוי גם להצליח במשהו.... להצליח ולהיות הכי חולה
כי נמאס לי מהכישלון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
