אני מרגישה כמו סמרטוט, באמת
איכשהו אני כל שנה לומדת לשנוא את היומולדת שלי מחדש, ולמה?
כי כל השנה היחסים הם בסדר, הם כנים ולפעמים גם נפלאים כמו שלפעמים הם נוראיים
אז ביום היחידי הזה בשנה, שכן.. נולדתי ואני יודעת את זה ואתם לא צריכים להזכיר לי
ביום הזה אתם מחליטים להיות יותר מבסדר, להיות שקרנים מוחלטים, בשאיפה להיות נפלאים וכל הדרך לשם היא נוראית..
אז מגיעה הציפייה, כי אני יודעת שיש שני מצבים נתונים בשבילי, כז שכל השנה קורה או כזה שביום אחד בשנה שזה היום שלי הם מתנהגים לגמריי אחרת..
אז מה אני מעדיפה? לא זה ולא זה, הייתי רוצה קצת שקט, כן לחגוג כמו שצריך... שישירו לי או לפחות יחייכו אליי מתוך זיכרון קטנטן שביום הזה יש לי יום הולדת.
יותר מזה זו כבר בחירה של הסביבה
אז למה סמרטוט? כי למרות כל המצב הנתון של היום הולדת, למרות כל השמחה והערכה ד"א הענקית שלי לחברות שלי, למרות כל זה
אני מרגישה נורא.. כמו סמרטוט משומש שרק שצריכים לנקות איתו את השאריות של השאר, קוראים לי.. או בעצם לוקחים אותי.
זה נוראי לחשוב ככה נכון? אבל זה המצב הנכון, אני מקבלת אותו... אני מעדיפה להתעסק עם אחרים ולעזור להם מאשר להתמודד עם הבעיות שלי,
או שמא? יש לי בכלל בעיות או שזה נמצא עמוק בתוך הראש המזוכיסטי שלי? שלא מאפשר לי לחיות עם עצמי בשלום.
כמו מלחמה יום יומית, שפשוט לא מאפשרת לי לקלוט את המציאות כמו שהיא אלא לעבד כל דבר ולחקור לפרטי פרטים.. לדעת, לבדוק, להוכיח
ומפה כבר נהפכתי לנוסחא מתמטית נוראית, הרי המתמטיקה הזו כ"כ נכנסה לי למוח מרוב שאני מנסה להוכיח את עצמי כל החיים שלי למורה אחד שלא מוכן לקבל את זה שאני כן אוהבת מתמטיקה וכן רוצה להשקיע, את האמת אני אפילו מקשיבה.. והוא פשוט החליט להתעלל בי, להפוך אותי לברווזון המכוער שזקוק לשיפוץ כדי שיום אחד הוא יגיד שהוא זה שהפך אותי לברבור היפייפה ההוא... הוא עושה את זה בשביל עצמו סה"כ, ולי נוח עם הסמרטוטיות הזו.
אתם יודעים שבערך, לא בטוח, כל מי שאני מכירה נושם את המוזיקה? כל כך מכורים אלייה ונאחזים בה כאילו כל שיר הוא ניתוח שמציל את החיים שלנו שוב ושוב ושוב.. אף פעם לא הבנתי למה אני נאחזת בשיר אחד ופשוט לומדת אותו.. את המילים שלו, משמעויות שלו, אפילו פסיקים ונקודות... זו שריטה אצלי שבחיים אני לא אבין.
אז בזה סיכמנו שאני בת שש עשרה, ואני די דפוקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
