יצא לי לחשוב הרבה בזמן האחרון, על עצמי.. על הסביבה בה אני נמצאת ועל האנשים שאני מבלה איתם.
איכשהו לא נראה לי הגיוני, פתאום הרגשתי בבועה.. אני מביטה על כולם מהצד, למרות שאני באמת שם
ובכל זאת, אני לבד.. אני בודדה? איך בתוך כ"כ הרבה אנשים אני מרגישה בודדה?
איך הגעתי למצב שבו אני מנסה לקבל תשומת לב ע"י כל מיני דברים טיפשיים...
אני זועקת לתשומת לב!
אני אפילו לא מבינה למה, או שאולי כן?
מאז שהפסקתי לרקוד אני לא עושה כמעט כלום כל היום, בצפר.. אוכל, לימודים מידי פעם, נפגשת עם חברה מידי פעם ולישון.
וככה זה כל יום כבר חודש וחצי, פעם הייתי עמוסה וכ"כ נהנתי מזה!
גם הרגשתי טוב עם עצמי, כשאני עושה ספורט אני מרגישה טוב עם עצמי.. ובחודשיים האחרונים זה לא קרה.
אז כן, בתחילת ינואר אני מתחילה להתאמן שוב, בצורה שונה.. עם אנשים לא מוכרים ואני אפילו קצת חוששת, אבל אני שב חוזרת לסוג של שיגרה שכ"כ התגעגעתי אלייה וציפיתי לה..
למרות שלא נותר הרבה זמן, אני חסרת סבלנות, אני לא מסוגלת להביט במראה כי אני יודעת שאני לא עושה שום דבר כדי לשפר את ההרגשה,
שאני לא מתייחסת לעצמי ברצינות כי אני כנראה מחכה לזה, אבל זה לא ייקרה לבד.. אני יודעת את זה
למרות שאני יודעת אני לא עושה עם זה כלום!
אז מה הבעיה שלי? החוסר ביטחון? אולי החוסר מעש?
כל פעם שאני מסתכלת בפייסבוק.. אני נזכרת בשנה שעברה, איזה מדהים היה, איזה כיף וכמה הייתי מרוצה.. והשנה לא
במקום זה אני קצת מתבאסת ועוברת הלאה, בעיקרון בתקשורת קוראים לזה "בטטת כורסה"- זה כשבנאדם צופה במשהו, מזדהה ומרגיש את אותם רגשות.. הוא כואב עם הטלויזיה, בוכה עם הטלויזיה ושמח איתה אבל לא יעשה שום דבר חוץ מזה.. כי כשהוא יעביר ערוץ, זה יתחיל מחדש רק עם רגש אחר, במקום אחר.
וזה מה שקורה לי, ואני מודעת לזה, אני חושבת שאני יודעת מה לעשות בקשר לזה.. אבל שוב, לא עושה כלום אלא מעבירה ערוץ.
אני חסרת סבלנות, אני מחכה לקבל ת.ז כדי להתחיל לחפש עבודה, אני רוצה כבר חד"כ כדי שהביטחון יעלה, אני רוצה לקנות כבר בגדים כדי להרגיש סיפוק מיידי.... ושום דבר מזה לא ייקרה כל עוד אני לא אעשה משהו בשביל זה.
אז בתור התחלה אני אלמד, אחרוש.. אהיה גאה במשהו אחד חשוב מכל הטימטום שלי.. ואולי באמת אצליח?
בהצלחה, לי ולכולם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
