חרא מצברוח
נמאס לי להאבק בעצמי כל יום, בעצמי ובכולם
לשכנע את עצמי להיות אופטימית?
לנסות ולא להצליח, אף אחד לא מאמין לך.. לא מנסה
ואני אומרת שהכול טוב ומחייכת.. בסופו של דבר לאף אחד לא באמת אכפט ממני
אנשים לא מבינים אותי, וזה בסדר
אבל בין לנסות לעזור לבין להגיד יש הבדל
אתם לא רוצים להאמין, לעזור- אל.. אבל גם אל תתנו לי את ההרגשה שאני לא יכולה להשתנות
אל תזכירו לי כל פעם מחדש למה, כמה ואיך
תפסיקו לעקוב אחרי כל צעד שלי ותתחילו לחיות את החיים שלכם..
עד עכשיו חשבתי שאני זו שאין לה חיים, אבל כנראה שטעיתי
אתם בורחים מעצמכם בכך שאתם שופטים אחרים ?
-
אני קוראת את זה שוב ושוב וקולטת שאני פשוט מאשימה את הסביבה
במקום לשאת בתוצאות של עצמי
הרי קשה לי לסמוך על עצמי, אני תמיד מאכזבת את עצמי..
אני לא עומדת במטרות, לא מתמידה
מאכזבת ומתאכזבת- כל פעם מחדש.
קשה לי למצוא משהו אחד שסיימתי, משהו שאני מתגאה בו
ולאן הביטחון שלי נעלם לעזעזל? אה רגע.. אף פעם לא היה לי
או שהיה, אבל לא מספיק כדי להתמודד עם הכול
אני מוצאת את עצמי מדברת עם אחרים על כמה שלא משנה אם
אני ימות או יחייה
מבחינתי זה "טוב נו שידרוס אותי, זה לא משנה גם ככה"
ולחלקם אכפט, באמת.. אבל אין להם את הסמכות והאומץ
לבוא ולנסוץ לעזור..
הם לא יצליחו להבין, מבחוץ? הכול מדהים..
החיוך שנמצא על הפנים כדי להסתיר את העצבות והדיכאון שבפנים .....
הכול התחיל מהחוסר ביטחון, אף פעם לא אהבתי את עצמי
ורק עכשיו הבנתי את זה
וכשאני משקרת לכולם, אני משקרת לעצמי
אבל אז יגידו שאני צריכה תשומת לב, ואני לא רוצה את זה
אני צריכה, אבל מאנשים מסויימים.
אני מרגישה חלשה יותר מאי פעם
ואני רוצה להתמודד לבד עם הדברים כי זו מלחמה עם עצמי
פשוט כך- אני נגד עצמי.........?
אני רוצה לחוות אהבה, חברות, שמחה, אושר, עושר
אני רוצה להעלים את הדיכאון.
"גם אם שוב אעצום את עייני- השמש תזרח, כולם יחייו בטוב גם בלעדיי"
אני אפס.
מעכשיו? הרס עצמי
אני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי ואחר כך לצפות
שאחרים יאהבו אותי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
