לקחתי את זה כמובן מאליו, אותו כמובן מאליו
ועכשיו הפסדתי.
לא הערכתי את מה שהיה, הזילזול הנוראי
הוא באמת גרם לי להרגיש נאהבת, הוא גרם לי לשמוח
ואני כמו תמיד, התעסקתי רק בדברים הלא טובים.. במקום להנות ממה שיש
ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתגעגעת
אוהבת.
אבל למה? הרי אין סיבה שזה ימשיך, בלי קשר
בלי דיבורים, או מבטים, חיבוקים, נשיקות, חיוכים..
איך בלי כל זה אני עדיין אוהבת אותו?
בלי שום יחס.
יכול להיות שבאמת פגעתי בו.. ואני מצטערת
הרי עכשיו אני כ"כ מתחרטת
וכ"כ רוצה אותו.
ידיד אמר לי:
"הוא לא אהב אותך, הוא לא יודע מה זה לאהוב..
זה אף פעם לא היה אמיתי, תרדי מזה כבר."
איך? אני הרגשתי אהבה כמו שבחיים לא הרגשתי
הוא אמר לי משפטים שגרמו ללב שלי להפסיק לפעום
הוא גרם לי לחייך ולצחוק ברגעים הכי רעים
הוא רצה תשומת לב ממני, הוא רצה אותי רק בשבילו
ועכשיו
אני רוצה אותו בשבילי.. גם כשהוא לא באמת שלי..
ההתנהגות שלו מראה שהוא שכח ממני מהר מאוד.. אז אולי הוא באמת לא אהב?
עכשיו הוא גם לא ידיד בשבילי, קשה לי לחשוב עליו כמשהו אחר חוץ מזה שאני באמת אוהבת.
לפעמים הוא מתנהג כמו מטומטם, טוב אולי רוב הזמן
אבל זה לא שינה את ההתייחסות המדהימה שלו אליי.. כל עוד היחסים בנינו היו מדהימים
לא היה אכפט לי איך הוא מתנהג לשאר.
החיוך שלו, השפתיים שלו, המבט הזה שלו.. ששכח אותי.
אני אוהבת אותו באמת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
