נמאס מהדיכאונות כמו שנמאס מעצמי, החלטתי לקחת בצורה קלילה יותר את הכל..
להתחיל להנות מהדברים ולחייך, למרות איך שאני נראית או איך שאני מרגישה
למרות מה שהם חושבים עליי.. אני אהיה קלילה, אהנה לי בשביל עצמי.
מכאן מגיעה הנוסטלגיה, אני זוכרת איך הייתי מאושרת פעם.. כשכל יום אמרו לי "ואו דור רזית!" והייתי בעננים!!
אני מתגעגעת לזה, לתחושה.. גם אהבתי להצטלם, לצייר, לרקוד... זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי
עד כמה שאני כבר חיה...
חברות שלי מתחילות לפתח קשרים עם בנים גדולים מהן, כמובן שהבנים הם אלה שהגיעו אלייהן, כי הן יפות והן מושכות תשומת לב.. הן גם רזות.
חברה שלי אומרת לי: "את גם תכירי אותם אל תדאגי".. כל מה שחשבתי זה שאני לא רוצה להכיר אותם
ושמן הסתם הם לא יהיו מעוניינים אז בשביל מה בכלל להגיע למצב המביך הזה?
הרי אני לא יפה ורזה, ומצחיקה ואופטימית.. אני לא חייכנית.. אז הם לא צריכים את זה, ויותר מכל אני לא צריכה את זה.
להסתכל על כל התמונות מפעם, שכן הייתי רזה והכול היה יפה..
בבלוג הישן והקודם שלי, שהצלחתי והייתי בעננים..
פשוט דברים מוכרים מפעם, שהצליחו לעורר בי את הרצון להגיע לזה שוב..
אני בדרך למטה! בשביל עצמי כמובן
ואני מבקשת, מה שיש בבלוג נשאר בבלוג... אני לא אוהבת לדבר על מה שאני כותבת עם אנשים שמכירים אותי והגיעו לפה..
ורותם אני אוהבת אותךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
