פעם בחודשיים- שלושה זה קורה, ריב ענקי.. צעקות, משפטים מטומטמים.. כאילו אין מחר
אז אתמול זה קרה שוב, רבתי עם ההורים שלי, למרות שהפעם זה היה נראה הרבה יותר נוראי.. בדר"כ אני לא בוכה
הבטחתי לעצמי ממזמן שאני לא אבכה, ובאמת עד אתמול לא בכיתי ... המון זמן שלא בכיתי
לא התכוונתי שזה יגרר לכזה מצב, שאני אתחצף אליהם ככה.. שאני אגיד את כל הדברים האלה
אבל זה התחיל בדבר אחד ועבר לשני בקצב מטורף, מי חשב שככה זה יהיה?
עוד לפני הריב אבא שלי תכנן ליסוע עם אחים שלי לדייג, כמובן שתוך כדי הריב הזכרתי לו שאני בת ושאיתי הוא אפילו לא מדבר
אז שיילך כבר לדוג איתם, הרי הם בנים ואני.. לא.
ישר כשנגמרו הצעקות, דקה אחרי פשוט ניהיה שקט, אחים שלי והוא נסעו לדוג, אמא שלי אמרה לי משו כמו "איך הגעת לרמה הזו? אני מאוכזבת ממך.. עברת כל גבול.." והלכה לחדר שלה.. או שלא, אני פשוט נעלתי את הדלת איזה שלוש פעמים והתחלתי לבכות כמו מטורפת
מתישהו זה היה צריך לצאת, אבל באמת.. לבכות? אני שונאת לבכות!
זה כ"כ השפיע עלי..... במשך שעה אולי יותר רק בכיתי.. שכבתי במיטה ובכיתי, חשבתי על הכול, ובכיתי
הייתי צריכה את הלבד הזה ואת הבכי, להוציא כ"כ הרבה, מכ"כ הרבה זמן שהכול מצטבר בפנים.
עובר עליי משהו ואפילו לא הייתי מודעת אליו, כולם היו מודעים חוץ ממני..
אפילו המורה שלי לקחה אותי לשיחה, של איזה חצי שעה במשרד שלה, אמרה לי שאני נראית בדיכאון, היא עשתה הכול מכוונות טובות, אכפת לה ממני ואני מעריכה את זה... אבל לא הבנתי למה היא אומרת לי את כל הדברים האלה, לא ראיתי מבחוץ את כל מה שכולם ראו..
אולי עכשיו אחרי שהבנתי שכן עובר עליי משהו, אני אנסה להעביר את זה? לשנות את זה.. אני שונאת שקוראים לי "ממורמרת" או מכריחים אותי לחייך את החיוך הכי צבוע אי פעם.. שונאת את זה.
אבל איפשהו בפנים אני כן רוצה להיות זאתי שכל הזמן מחייכת, שטוב לה.. אוהבים אותה
שאין לה בעיות וגם אם כן הן נפטרות כאילו לא היו אף פעם.
זאתי עם המשפחה המושלמת שתמיד תומכת בה, שכולם יפים.. זאתי מהסרטים.
אתמול קצת יותר מאוחר, חברה שלי התקשרה ובאמת שעודדה אותי.. גרמה לי באמת להרגיש יותר טוב, אפילו לצחוק ולהפסיק לחשוב על כל מה שהיה בדיוק שעתיים לפני כן.. זה עוזר, לא ידעתי כמה אני צריכה כזו
אז הנה עכשיו באמצע הכתיבה שלי פה אמא שלי נכנסה, שאלה אם אין לי במקרה מה להגיד ואפ הפיתרון הוא להיות בחדר מאתמול בלילה, להסתגר לא לשתות או לאכול.. וכמובן שהגנתי על עצמי ושאלתי אותה מה היא מצפה אחרי אתמול
כמובן שזה נסגר בעוד ריב
אבל תוך כדי דיבור איתה אמרתי לה שהתרחקנו, שהיחס הוא כבר לא אותו דבר, שהכול בעצבים... או ביחס מגעיל
והיא אמרה שאני זו שהתרחקתי, שאני כל היום בחדר.. עם הדלת סגור, וזה נכון, ושהפסקתי לעזור בבית, גם זה נכון..
שאני פשוט לא עושה כלום.. ותוך כדי זה שאני אומרת לה שהתרחקנו יוצאים לי דמעות ובאמת אני לא חושבת שאמא שלי ראתה אותי בוכה בערך מכיתה ח'
פעם היא הייתה החברה הכי טובה שלי.. עכשיו כבר כלום
עכשיו שאין טיפוליים סביבי, או שאנחנו לא ביחד בגלל נסיעה לאיזשהו בית חולים.. אנחנו פשוט לא מדברות
אני שונאת את זה.
התגעגעתי אלייה והיא לא מבינה כלום, היא כאילו מתעלמת.. או שפשוט כבר לא אכפת לה ממני......
אני באמת רוצה ללכת עכשיו אלייה ולהתנצל, שתחבק אותי או משהו.. כי באמת אני צריכה את התמיכה הזו... אבל אין לי אומץ
או איך לעשות את זה... סיבה, היא תתייחס אליי שוב כאילו אני הרעה בסיפור
כשבעצם אני צריכה רק איזה חיבוק, או שיחה כמו פעם, תמיכה.. כי כשאני מספרת לה את הדבר הכי קטן אני כן מצפה שהיא תשאל שאלות ותדבר איתי על הנושא.. אבל זה לא קורה, וכשאמרתי לה על זה היא גם לא זכרה שזה קרה בכלל, או שסיפרתי לה משהו בזמן האחרון
כאילו זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה
ועל אבא שלי, בחיים לא היינו בקשר טוב.. אבל היו רגעים, עכשיו לא נראלי גם נדבר.. לעוד תקופה ממושכת... ואז אולי לאט לאט נחזור לדבר
בנתיים.. אני לבד בסיפור
אני כן צריכה תמיכה ואני כן צריכה הורים שאוהבים ותומכים ואכפט להם
ולא ששואלים "אז למה את לא באה ואומרת לנו?" כי קשה וכי אי אפשר לבוא ולפתוח את הבעיות ככה.. אתם צריכים לשים לב אליי אתם צריכים לשים לב כשעובר עליי משהו ולבוא אליי אתם..... אני לא רוצה לבוא לדרוש ממכם תמיכה
זה אמור לבוא ממכם!!
אולי אני באמת צריכה לעזור יותר, ואני אעשה זאת... אבל לא רוצה אותם בתמורה
אני רוצה שזה יבוא מהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
