אני זו כבר לא אני?
הם, הם כולם כועסים.., מרוחקים, עצבניים ולא מנסים
הם לא מנסים להבין, לחשוב מחוץ לקופסא!
להבין אותי.. אז מה זה שווה?
אני מנסה ובכל מקרה לא הולך לי
תמיד קורא ההפך
אני מתאמצת! ומה לעשות שאני לא מה שחשבתם
שאני קצת יותר שונה
שאני קצת יותר עצמי!
כל אחד דואג לאינטרס שלו.. עד שיש על מה לפרגן...
קשה להם, הרי חייבים לגמור איכשהו בדרמה
ולמשוך עוד ריב, ומשם נתרחק- ואז יבואו השיחות האלה
שלמרות שנבקש סליחה, בלי שום סיבה, יהיה מתח.. ואיכשהו אני יהיה אשמה
זה לא הגיוני! זה לא יכול לעבוד ככה כל הזמן.
וכמו כל בן אדם אני עושה טעויות. אבל אני גם עושה להפך!
ואתם מתייחסים רק לטעויות, הרי אין בכם שום כוונה לפרגן.. או לשמוח בשבילי
מה דפוק בנו? בבני האדם? או שזה רק הם ספציפי
אני פשוט לא מבינה
ולא, יום אחד לא יהיה טוב.. עד עכשיו לא היה.. אז למה להיות עיוורים?!
הוא כועס בגלל אי הבנה, בגלל שהוא לא טרח לברר אלא ישר להאשים ולכעוס
היא? היא תקועה במצבי רוח שלה- פיצול אישיות קשה!
הוא- אהבתי אותו כ"כ.. אבל הוא יודע להיות רק אטום
היא.. עושה דווקא תמיד, כ"כ לא בוגר
הוא, הוא כועס על האכזבה ומחליט החלטות פזיזות
היא, עסוקה בעצמה.. היא לא תבוא אליי
הם? מחליטים להלחיץ ולהגזים, שהגרוע מכל פה
היא.. מתעלמת מהמשפחה ופוגעת בלי שום חרטה
הם? כ"כ חסרים לי.. אני כ"כ אוהבת, דואגת ובודדה בלעדיהם
נמאס לי !!!!!!!!!!!
אין שום דבר הגיוני באנשים האלה, בי ובכלל בפוסט הזה
תקראו לי איך שבא לכם- אבל הפסקתי להאמין שיהיה טוב
ואין צורך להשוות בצרות של אחרים כי כל אחד ובעיותיו
אני שונאת אתכם ואת עצמי
לילה טוב
אני מצטערת על כל המילים שלא אמרתי..
זה מאוחר מידי כי עכשיו הלכתם רחוק.
אני מרגישה כאילו שאני אבודה ולא נותר על מה לחלום
כ"כ בודדה שאני אוחזת בזיכרונות.
אבל אז אני מרגישה שאהבתכם סובבת אותי..
וזה לוקח את הכאב שבתוכי
אני מאמינה, שיהיה בסדר
יום אחר בזמן אחר, במקום אחר
איפשהו.. יהיה יום אחר.
תמיד תיהיו בתוך ליבי כי אתם היחידים שאני אוהבת
ביחד- אני לעולם לא אצטרך להיות לבד.
אתם נותנים לי תקווה לאהוב ואני מבינה,
שהחיים ממשיכים.. בלעדיכם!
איפשהו ביום אחר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
