In My Time Of Need

לאחר שהלב פתח את שער האש, וכולם נכנסו, מצאו את עצמם הלב וחבריו האנושיים במקום בו יש רק לילה. הם הופיעו בתוך אולם כניסה של מה שנראה כמו טירה ענקית וחשוכה, אך זאת לא הייתה טירה רגילה...
טירה זאת הייתה חסרת רהיטים, חסרת תמונות, חסרת כל מה שהיה אופייני למקום מחיה אנושי. אולם הכניסה היה סה"כ חלל גדול וריק. מבחוץ ניתן היה לשמוע את הרוחות נושבות, ושורקות...הירח היה מקור האור היחיד בחוץ, אך בתוך הטירה בקושי היה אור כלל, הכל היה חשוך ועמום.
ואז חבריי שבאו איתי החלו לשאול שאלות רנדומאליות באופן מפוזר "מה זה המקום הזה? כל כך חשוך פה...למה אין אור?" שאלו בעיקר האנשים שהיו פחות קרובים אליי. הלב לא הגיב לאף שאלה ונשאר עם מבט שהיה מכוון למעלה המדרגות הארוכות. "בואו אחריי" אמרתי להם.
כאשר התחלנו לעלות למעלה, כמובן שהם המשיכו להסתכל מסביב, עם הרבה שאלות בראשם שלא הייתה להן תשובה עד כה. במהלך העלייה במדרגות, סטיבן נגע בקיר והרגיש סימני חריטה על הקיר ונעצר לרגע כדי לנסות להבחין במה נגע.
"מה זה? מה כתוב פה...?" אמר כשהחל לעבור עם אצבעותיו על הכתוביות שעל הקיר. מייקל ודייב הבחינו בכך גם כן ונעצרו, והחלו לעזור לסטיבן והם ניקו את האבק מהקירות.
"זה כתוב בשפה מוזרה...אני לא חושב שנתקלתי באותיות כאלה בחיים" אמר מייקל בעודו מנסה בכל זאת להבין את הצורה והדפוס של הכתוב.    "זה נראה כאילו זה חרוט כבר המון זמן...נראה...עתיק." אמר דייב.
ואז הלב נעצר והביט לאחור "בואו, יש לנו עוד הליכה..."
ואז כולם המשיכו ללכת אחריי הלב.
"איזו אוירה קרה יש כאן..." אמרה ג'זמין בזמן שהמשכנו ללכת בין חללי הטירה
"אז זאת לא רק אני! ממש קר לי ואני לא הבנתי למה...הוא עד כדי כך קר מבפנים ה...ישות הזאת?" אמרה דייזי כשבכולה נשמע רעד קל מקור ומפחד.
השאר גם כן המשיכו להתבונן, "תראו, הכתוביות האלה משיכות לכל עבר...כל חלל שעברנו בו או לידו היה מלא בהן!" אמר סטיבן. מייקל ודייב המשיכו גם כן לבחון את הכתוביות. "המקום הזה נראה כל כך עצוב..." אמרה לילי. "כן..." הסכימה איתה רוז כשהיא בוהה בחלל הטירה בכל עת שבה אנו ממשיכים ללכת, כל ההליכה היא נראתה מרוחקת, כאילו ריחפה ואיבדה תחושה של כל מציאות, כשהיא התבוננה בעיניה העצובות אל כל עבר.



הדיבורים הפסיקו לזמן מה, ואז הגענו למסדרון שבו לא היו חלונות, אז אפילו מעט האור שהירח סיפק מבחוץ לא נכנס למסדרון הזה. "מה זה? כל כך חשוך פה..." אמרה מייגן. "ובשביל מה כל הדלתות האלה?" ציינה אחרי מבט נוסף לאורך המסדרון. "אחריי" אמרתי להם. החלנו לצעוד לאורך המסדרון, והקבוצה החלה לאט לאט לשים לב ליותר פרטים. המסדרון היה ארוך מאוד, בו היו אין ספור דלתות, וכל צעד שהתקדמו, שמענו שאגות וצווחות איומות, שממלאות את החלל הריק באימה וכאב.
"אין למסדרון הזה סוף?" אמרה  מייגן. "אתם גם שומעים את הצרחות...?" אמרה לילי באופן מפוחד. "תראו את הדלתות, מחלקן בוקע קצת אור" אמרה ג'זמין, דייב הושיט את ידו לידית של אחת הדלתות "הן משום מה נעולות..." אמר. מייקל גם ניסה לפתוח כמה דלתות, אך ללא הצלחה. "נעול..." אמר מייקל. "מעניין מה יש מאחוריי הדלתות האלה אבל...האור שבפנים נראה חזק, אבל הוא מדוכא ולכוד בגלל החלל החשוך והמעורפל הזה..." אמר סטיבן.
ככל שהמשכנו ללכת החושך והצווחות התגברו, עד שהגענו לנקודה שבה נגמר המסדרון, ולפנינו ראינו חלל גדול ריק נוסף. התקדמנו אליו עד שהגענו לפתחו.
ומהפתח ניתן היה לראות, חדר ענקי שדמה לשאר הטירה: עמום, מעורפל, מלא בכתוביות לא מובנות שחרוטות בקירות. אך ההבדל העיקרי שהיה בחדר זה היא שראינו המון זכוכיות שבורות מפוזרות על הרצפה, ובאמצע החלל הזה ראינו את המוח, יושב עם ראש מורד למטה, והיה נראה שאי אפשר להתקרב אליו, כי הזכוכיות ינקבו אותך כל צעד וצעד.



"אני רואה שהגעתם עד לפה..." אמר המוח בזמן שהחל להתרומם מהישיבה השפופה של על הרצפה והרים את ראשו, מסתכל אלינו במבט אדיש עם חיוך מרושע במקצת. "אבל אני מניח שכל זה עדיין קשה לבני אדם להבין, אז אני לא מצפה שתבינו" המשיך המוח להגיד.
"אתה יודע למה הגעת..?" אמר המוח ללב. "יודע." השיב לו הלב. "אבל אתה אולי לא יודע דבר מסוים שאני כן" השיב בתגובה ללב. "החדר הזה שבו אנחנו נמצאים...הוא שלך". אמר המוח. הלב הרים במקצת את גבותיו בפליאה, היה נראה כי נזכר או היה מופתע בעובדה שעוצבה לפניו, כאילו הוא אישר שמה שהוא אומר זאת האמת.
"השברים שעל הרצפה...הם ממך. אתה חלש, כל כך עדין ושברירי, שקל פשוט לרסק אותך...בגלל זה התנתקתי ממך, כי אותו הגזע שאתה מנסה להגן עליו הוא אותו הגזע שניפץ אותך." אמר המוח.
"אני יודע שאתה שונא אותם. שאתה שונא אנשים, את כולם..." השיב הלב.
"ואני יודע את זה יותר טוב מכולם, כי אני זה אתה, חלק ממך...אם תרצה או לא." הוסיף לומר הלב במבט נחוש.
"אני יודע איך אתה מרגיש...ולמה אתה מרגיש ככה...הרי חוויתי איתך אותן חוויות במשך אלפי שנים, ואף יותר מכך!" אמר הלב.
"אלפי שנים!?" נשמעו לחשושים בין קבוצת החברים שהייתה מאחוריי הלב.


"אני יודע עוד מההתחלה שדעתך לגבי בני אדם הייתה שלילית, כי אמרת שבתוכם מושרש הרוע, כי הם נעשו אנוכיים ודאגו רק לעצמם רק יותר ויותר במשך הזמן, אני יודע שאתה חושב שהצד הרע בתוך האנשים הוא השולט, שהם ידרכו על כל מה שבדרכם רק על מנת להעצים את עצמם, שבשביל זה יעברו גבולות רבים וירמסו אחרים בדרך לשם. אבל אתה טועה...לא כולם כאלה! יש כל כך הרבה טוב וחמלה באנשים...למה אתה מסרב להסתכל על הצדדים האלה? אתה חייב להכיר בעובדה שקיים גם טוב וגם רע בעולם הזה, הרי ידענו את זה מאז ומתמיד, וצריך להתמקד בטוב שבו. אנשים ביסודם את טובים! מסוגלים לדאוג אחד לשני, לעזור, להרגיש...זה מה שעושה אותם אנושיים! אחרת היו מתנהגים כמו רובוטים קרים ונטולי כל רגש!" אמר הלב בנחישות מלאת רגש.
"ופה אתה טועה." השיב המוח. "האדם הוא יצור מרושע ועושה רק מה שטוב בשבילו ולא בשביל אחרים, וכן, גם אם זה אומר להרוס ללא כל סיבה מוצדקת חיים של אנשים אחרים, כל ההתעסקות הזאת של להשיג מה שהוא רוצה בכוח באמת הופכת את האדם לרובוט, כאילו הוא מונע ע"י כפתורים שאם לוחצים עליהם הוא חייב לציית לפקודת הכפתור."
"אבל זה לא ככה! זה לא נכון! לא כולם לחלוטין כמו שאתה טוען שהם!" השיב הלב בניסיון לשכנע את המוח בעמדתו. "האם שכחת!?" אמר המוח בטון כועס "שכחת את כל החטאים שהאנושות ביצעה בעבר ומבצעת עד היום!? מה עם כל הדם שנשפך במהלך קיומם של האנשים...מה יכול להצדיק את המלחמות האלה? מה יכול להצדיק את קיומם של רוצחים, של נואפים, של אנשים שפוגעים באנשים אחרים...כל הזמן, בכל זמן, בכל שנה, בכל מאה, ובכל מילניום מתחילת קיומם...לא משנה עד כמה נראה לך שיש באנשים האלה טוב, זה לא נכון. כי בשורשם-נמצא כל הרוע. לא משנה אם מבחוץ לפעמים זה נראה כאילו הם טובים או לא." אמר המוח בנחישות, בניסיון שבו הלב יבין למה הוא מתכוון.
"אבל זה עצוב מדי לחשוב ככה...הרי טוב יש בכולם, צריך לעזור להם להוציא אותו" השיב הלב.


"...מה שעצוב הוא זה שאתה חושב שהדבר הוא אפשרי. אי אפשר למחוק את הרוע שבהם לא משנה כמה תגן עליהם ותראה להם טוב" השיב המוח.
"אני אבחן אותך." אמר המוח. "אראה לך שאי אפשר לעשות את מה שאתה אומר, אי אפשר לעורר חמלה אם הישות מנסה להרוס אותך...עובדה שאתה ניסית לעזור תמיד והתנפצת בסוף".
המוח הרים את ידו ובה החלה לבעור להבה כחולה כהה, כמעט שחורה אפילו.
"אני אראה לך בדיוק עד כמה אתה טועה, עד כמה אתה חלש...בגלל האמונות האלה שבהם אתה מחזיק". אמר המוח, ובזמן הזה לפני הלב נוצרה מן צללית שהחלה ללבוש צורה של בן אדם.
"רגע, אבל זאת...!" נאמר על ידי הלב בתדהמה, ושאר הקבוצה גם כן התבוננה בתדהמה כמו הלב. "זאת רוז!" סיים הלב את משפטו.
רוז גם כן בהתה בתדהמה, ברגע שראתה העתק מדויק שלה, שההבדל היחידי בהעתק הזה היה שהוא היה צללית עמומה ושחורה שהחזירה בידה ורד בודד שחור.



"נבחן את הגישה שלך באמת...בן אדם שאתה תופס כטוב מהיסוד הצליח לנפץ חלקים ממך, בן אדם שהגנת עליו בעבר פגע בך כל כך ועדיין נשארת לצידו למרות הפצע הזה שהרי בחיים לא יחלים. זכוכית מנופצת אי אפשר לתקן." אמר המוח באדישות.
"אבל זה לא ככה...היא לא אשמה בכלום, היא לא פגעה בי בכוונה...זה אני שנפגעתי כי שמרתי לעצמי הכל...ולא שיתפתי אותה ברגשותיי" השיב הלב. "אולי" השיב המוח "אבל מה אם היא באמת תנסה לפגוע בך ישירות?" אמר המוח ואז הצללית כיוונה את הורד שהחזיקה בידה קדימה לכיוונו של הלב, והורד הפך לשוט ארוך ומלא בקוצים חדים כתער.
"אני לא אפגע בה." אמר הלב "בחיים..." סיים. "אנחנו נראה את זה..." אמר המוח. ואז הצללית של רוז החלה לתקוף את הלב, הצליפה בשוט שלה ללא רחמים וללא נסיגה ממטרתה. והלב לא תקף חזרה, הוא אף בקושי הגן על עצמו, רק הצליב את ידיו כדי לנסות לצמצם את הפגיעה של הצלפות השוט.
היא המשיכה להצליף, והקוצים לאט לאט נהפכו אדומים מדם, והלב לעומת זאת היה נראה חלש כאילו כל מכה של שוט רק מרעילה אותו ומחלישה אותו יותר ויותר...רוז האמיתית הסתכלה מהצד, החלה לדמוע כשבראשה אמרה לעצמה "למה הוא מוכן להיפגע ככה בשבילי...? זאת אפילו לא אני האמיתית והוא עדיין לא מרים עליה אפילו אצבע...", גם שאר החבורה הראתה סימני דאגה, אך אף אחד לא יכל לעשות דבר, הם ידעו שהן בכוחם להתערב.
ובסופו של דבר, הלב היה כל כך חלש כעת, שנפל על ברכיו מכאב, אך הצללית של רוז המשיכה להצליף בו, והיא הנחיתה את המכה האחרונה, שגרמה לו ליפול על הרצפה ולאבד את הכרתו.


"וכמו שאמרתי..." החל המוח לדבר בזמן שהלב נופל לאט לאט על הרצפה "אתה זה שטועה. והגישה הזאת שלך, היא זאת שהרגה אותך...המחשבה שבכל אדם יש טוב...ושהוא יכול לגבור על הרוע...זה בדיוק ההפך ממה שזה באמת, וזה מה שחתם את גורלך, האמונה העיוורת שלך באנשים." סיים המוח למור את דבריו ולאחר מכן הלב נפל על הרצפה.
העולם הזה, הממלכה של המוח החלה להתעוות ולהיעלם, כיוון שהלב, הישות שהכניסה את קבוצה החברים אל תוך המימד הזה, לא מחזיק בכוח לשמר את השהייה בעולם הזה, ולכן, כולם נדחקים החוצה ממנו.
 לאחר שחזרו לעולם האמיתי, הקיים, שכבר הרוס ממסע ההשמדה של האנושות, האנשים היחידים שנשארו בחיים הייתה קבוצה החברים של הלב, וכעת הם היו על הרצפה, מתעוררים מעילפון שנגרם ע"י יציאה מתוך המוח. ואני, המוח, ראיתי את הלב מוטל על הרצפה, גוסס לאט לאט...אני לא יכלתי להיות זה שיהרוג אותו כי אם זה היה קורה, גם אני הייתי מת, אך בדרך עקיפה...אם הוא מת ע"י גורם אחר, שהוא לא אני ישירות, אני ממשיך להתקיים. התקרבתי אל הלב והרמתי אותו ביד אחת מהבגד לגובה עיניי.
"אני עוד צריך אותך בשביל משהו אחד...אם תרצה או לא, הפסדת. אבל אל תדאג, העולם הזה יימחק ואז אפשר יהיה לנוח" אמרתי. ואז, התחלתי לגרור את הלב חזרה אל תוך גופי, ובשלב הזה החלו כל חבריי לקום ולהתעורר כשהם רואים את המחזה המוזר הזה.
ברגע שהכנסתי אותו בשלמות בחזרה,  עיניי האדומות הופיעו וגם הילתי השחורה. מפי התפרצה שאגה אדירה, וההילה השחורה שלי גדלה למימדים עצומים ורק הוסיפה להתרחב עד שהייתה גדולה לפחות כפטריית עשן של פצצה אטומית.
מתוך ההילה הזאת, פרץ זוג כנפיים ענקיות שהפיג גם את ההילה, וחשף את מה שנהייתי.
בפניי העולם הזה והניצולים הבודדים שלו הופיע דרקון ענקי, שחור יותר מהלילה עצמו, בעל זוג כנפיים אדירות, ולכל אורך גופו הופיעו טרוולים בצבע אדום שבקעו מזוג עיניו האדומות שאיימו על קיום העולם הזה. הדרקון פתח את פיו, ופרצה שאגה אימתנית שגרמה לאדמה לרעוד, ללבה לפרוץ, להרים לקרוס...הדרקון פרש את כנפיו והניף אותן, יחד עם שאגה איומה נוספת, ואלו גרמו לעולם לקרוס ולהתפוצץ.
 האנושות כולה יחד עם כדור הארץ נמחקה כלא הייתה.


אחרי שהעולם בא לקיצו, חבריי הופיעו במקום שהיו כולו לבן, לא היה במקום הזה תוכן בכלל. חבריי קמו על רגליהם, והחלו להביט מסביב, כשמישהו שהיה לבוש בלבן בא אליהם. "מה? איפה אנחנו?" שאלו כשהתבוננו מסביב.
הדמות בלבן ענתה להם "אתם במקום שנמצא בין העולמות". ואז סטיבן שאל "אנחנו לא מתים אבל?" והדמות בלבן השיבה "אתם כן מתים. אתם פשוט לא נמצאים בגן עדן, אך גם לא בגיהינום, וכמובן שלא בכדור הארץ."
"אז למה אנחנו פה בעצם?" הוסיפו לשאול. "אתם פה כעדים למשפט. הוכחות חיות למה שקרה, ראיות אפילו אפשר לומר." השיבה הדמות בלבן.
"משפט?" שאלו. "אתם כבר תראו" השיבה הדמות בלבן.
הם המשיכו להתקדם כשבראשם הרבה שאלות שלא נענו, והגיעו למן אולם לבן גדול, שבו היו שני דוכנים לבנים בצדדים, בהם ישבו גם כן הרבה דמויות לבושות בלבן ועטויות בברדס, בדומה לדמות שאספה אותם מהנקודה שבה היו חבריי.
ובנקודה הכי רחוקה של האולם, היה כיסא במימדים עצומים שצבעו היה גם כן לבן, אך עם עיטורים בצבע זהב.
רגעים אחדים אחרי שהגיעו לאולם הזה, הגיע מקבץ של דמויות בלבן ובאמצע הייתה דמות שהייתה עטויה בשחור וגם כן עם ברדס, בדומה לישויות בלבן. הדמות בעלת הברדס השחור הייתה עם עיטורים אדומים על הגלימה.
לאחר שהמקבץ הגיע לאולם, המקבץ התפזר וחשף את הדמות עם הברדס השחור. הדמות הסירה את הברדס...וחבריי ראו שזה בעצם אני, המוח.
הורדתי את הברדס, העפתי מבט על המקום, והתחלתי לצחוק צחוק מרושע, כאילו זה היה התכנון שלי מלכתחילה להגיע למקום הזה, כאילו זיהיתי אותו.
ברגע שצחקתי, הופיעה לרגע ההילה השחורה שלי, ובאותו זמן, דייב ומייקל חייכו חיוך קט, ולרגע אחד קטן היה נדמה כאילו היה להם ניצוץ של הילה שחורה גם כן.
סטיבן שם לב לכך והיה קצת מוטרד לגביי העניין.
לפתע, מעל הכיסא הענקי שהיה בחדר, פרץ אור בהיר וחזק והאיר על הכיסא, ופרץ כל שהיה נשמע כה עוצמתי, קול חזק ועתיק...
"שקט באולם. כולם להתכנס, המשפט מתחיל" אמר הקול הזה.
"אני מבקש מהנאשם להתקדם אליי" אמר הקול הזה. התקדמתי אליו, נעמדתי מול הכיסא, עצרתי, כרעתי ברך ואמרתי "הרבה זמן עבר מאז שהתראינו פעם אחרונה...
אבא."