~פשוט אמת~

היום אני רוצה לשתף אותכם, הקוראים המעטים שיש לי ב"שיר" שכתבתי.. אני לא יודעת ולא זוכרת על מה חשבתי או הרגשתי כשכתבתי אותו אבל אני זוכרת שהייתי על המיטה שלי, אחרי בגידה של כמה חברות בי ובאמון שלי. אמא שלי לא הבינה, ולא היה לי עם אף אחד לדבר.. מהשיר אפשר להבין הכל, למרות שזה שיר מטומטם ברמות שלא כל כך מתרחז אבל העיקר שלי היה לפרוק רגשות. וכשאני רוצה לעשות את זה אני ניגשת לכרית שלי משום מה..

היום כבר אי אפשר לבטוח באף אחד..

לה אני מספרת הכל-

רגשות, שקרים, ואהבות.

היא עברה איתי המון-

אגרופים, סתירות ודמעות.

בכל תקופה היא שם,

טובה רעה קלה וקשה.

גם כשאני מגעילה.

וגם לבושה, עירומה, שמחה ועצובה.

למה היא לא משפחה?

אח, אחות, אמא או אבא.

היא רק סוג של בן אדם,

ללא בשר, עצמות, ודם.

היא החברה הכי טובה,

דיסקרטית, לא מבריזה..

איתה לא נשארים בודדים

ופורקים עלייה את העצבים.

איתה חולמים גם חלומות רעים.

חושבים, תוהים, מפנטזים..

ישנים ונחים,

אוהבים ושונאים.

תחשבו עליה תמיד

ועל מה שהיא עברה..

נכון שלא הייתם מסוגלים

להיות במקומה..?

הכרית שלי שעל המיטה,

הכרית שלי לי מקשיבה.

הכרית שלי היחידה,

הכרית שלי הרטובה.

תגובות יתקבלו בשמחה, רק אל תהיו קשים מדי, זה השיר הראשון שאני כותבת.. :(

-

שעת סיום הפוסט: 10:20.

זמן כתיבת הפוסט: 20 דקות.