נקמה מתוקה של החיים שחמקו בין האצבעות

קטנה ופטאטית, ככה אתה גורם לי להרגיש שאני רואה אותך,

צמרמורת, רעידות קטנות בבירכיים, תמיד היתי כזאת ותמיד יהיי

קצת עגום וכואב שאחרי שנה אני עדיין חושבת עליך,יצור.

קצת כואב לחשוב שאחרי כול מה שעבר ביננו, אחרי כול המחלוקות שהתגברנו עליהם כמו גדולים כול מה שנשאר מזה זה זיכרון מתוק שכבר המליח לי בפה,

זכרון מתוק של האתמול שמרגע לרגע נראה כמו שנים, כמו נצח, הרגע מתרחק לי ומתרחק,כול פגישה מיקרית כזארת גורמת לי להרגיש געגוע למה שהיה,אבל אל תדאג, הבהרת את עצמך בצורה מאוד משמעותית שזה די ברור שזה נשאר כעבר, וזה נשאר שם, כואב, טיפשי, ילדותי ומעוות, כזאת אני היתי כזאת אני ישאר ילדה קטנה עם חור ענק, חור שכנראה בשבילך כבר נסגר.תחושה שאף פעם המועקה הענקית הזאת לא תיסגר. אבל וואלה?כמה זמן אני יכולה עוד לבזבז עליך? שנה שנתיים? זהו פיניטו, נגמר, אוווווובר! כנראה שכדאי שאני יתחיל לעכל את המציאות? הגיע הזמן אה?! אז זהו אתה נשארת מאחורה, דף ארוך מלא בזכרות מתוקים, מחרמנים, רומנטים, מילים מרגשות, דף שנסגר וישאר סגור, אני סימתי לחכות.

צ'או בייבי, im leaving the building

אני שונאת את זה שאני שיטחית

אני שונאת איך שמצבי רוח של אנשים אחרים משביעים עלי

אני שונאת שכולכך חשוב לי מה אנשים אחרים חושבים עלי

אני שונאת איך שחברים שלי מתיחסים עלי

אני שונאת שאפחד לא מבין אותי

אני שונאת שאני שומעת את השורש ש.מ.נ אני מתחרפנת

אני שונאת את איך שאני צובעה מטורפת

אני שונאת שה"דעות" שלי זה אוסף של דעות של אנשים אחרים

אני שונאת את איך שאני מתנהגת לאנשים אחרים

אני שונאת את זה שאני ביקרותית

אני שונאת שאני שונאת אנשים

אני שונאת שיש לי דעות קדומות

אני שונאת שאני שופטת אנשים לפני שאני מכירה אותם, מה שיותר מפעם אחת הוכח כנכון.

אני שונאת איך שהג'ינס החדש יושב עלי

אני שונאת איך שאני נראת

אני שונאת את הפנים שלי

אני שונאת את השיער שלי

אני שונאת את זה שאני כולכך פסימית

אני שונאת שאני ביקורתית עם עצמי ומחמירה

אני שונאת שאני לבד

אני שונאת שאני נעולה אל איזה דפוק שרק רע יוצא לי מלחשוב עליו

והכי הכי אני שונאת זה את זה שאני לא מקבלת את עצמי, אני שונאת שונאת שונאת את הכלא הזה שבניתי לעצמי, לבדי, בכוחות עצמי בעזרת נחישות והרבה שנאה וגועל.

הפוסט הכי נורא שנכתב בישרא בלוג?הפוסט הכי נורא שנכתב בישרא בלוג!