לפני כמה
שעות חזרתי מהולנד, אחרי ששהיתי בה שבוע, לחום והלחות של ארץ ישראל. אני לא יודעת
למה אומרים שבישראל אין מים. ישראל דווקא כן עשירה במים, רק שבמקום להימצא בנהרות
ובאגמים, הם נמצאים באוויר, ומהרגע שיצאתי משדה התעופה לאוויר ולחום הלוהט של תל
אביב, הרגשתי כאילו אני נושמת דייסה סמיכה, או לפחות שאני נמצאת בסאונה ענקית. אבל
אחרי הכל, טוב להיות בבית.
אני מלאה
בסיפורים ובחוויות מהולנד, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. זו ארץ מדהימה
יפיפיה, וקרה. מאוד קרה. אני בטוחה שנראיתי כמו מטומטמת כשיצאתי משדה התעופה בגופייה,
מוכנה לחום הקייצי שאליו אני הרי רגילה, וקיבלתי גשם שוטף, ישר על הפנים. כל
האנשים היו לבושים במעילים ומצויידים במטריות, ורק אני ומשפחתי נאלצנו לרוץ כמו
מטורפים, בחולצות ומכנסיים קצרים, לחפש מחסה מפני הגשם. מזל שהשכרת המכוניות הייתה
ממש ליד שדה התעופה, אחרת הייתי סובלת מהצטננות כל החופשה. וזה לא נעים שדבר כזה
קורה.
ברגע שנכנסנו
למכונית שלנו (ולוו שחורה, חדשה לגמרי) והתחלנו לנסוע בכבישים, כולנו הוקסמנו
מהנופים, העצים והאגמים שנשקפו אלינו מבעד לחלונות הרכב. בהולנד הכל ירוק (אין
פלא, יורד שם גשם כל השנה), בניגוד לארץ. מזג האוויר שם מושפע מהים (שהטמ'פ בו היא
0 מעלות), ולכן היא תמיד קרה, והשינויים בטמ'פ בין חורף לקיץ לא ממש מורגשים שם.
דרך אגב, הולנד היא המדינה היחידה בעולם ששוכנת מתחת לשטח פני הים. כנראה בגלל זה
קוראים לה בכמה שפות Netherlands,
כלומר המדינות התחתונות.
הנוף מחוץ
לחדר הקטן שלנו היה מקסים: עצים עצומים, עבים וירוקים, דשא רך, ואגם בו שחו להנאתם
ברווזים וברבורים. כשראו אותנו, כולם באו, עשרות של ברווזים, והסתכלו עלינו במבט
מקווה. הבאנו להם פירורי לחם. האכלת הברווזים היתה רק אחד מהדברים הנהדרים שציפו
לנו בהולנד.
סכ"ה
היינו בהמון מקומות, ואם אני אתחיל לחרוש על כולם עכשו, הפוסט לא יגמר (וגם אף אחד
לא יטרח לקרוא אותו עד הסוף).
אני חושבת
שאחד הדברים שאני לא אשכח הוא "מקרה הסנאים" של אבא שלי. אבא שלי מתעורר
מוקדם מאוד, ב-5 בבוקר, ונשאר במיטה ומתהפך שם מצד לצד שעה שלמה (מה שמשגע את אמא
שלי כל פעם מחדש), ואז, ב-6 בבוקר, הוא יוצא לטיול רגלי. כפי שציינתי, כפר הנופש
ששהינו בו היה מקום מדהים ומלא בבעלי חיים. ואבא שלי היה מפציר באימי כל פעם מחדש,
שתבוא פעם אחת ותצטרף לטיול שלו. "ראיתי מלא סנאים" הוא היה אומר לה.
"אתמול ראיתי שלושה.." הוא הפציר. "תן לישון" אימי הייתה
אומרת לו ומתהפכת, מכסה את פניה בשמיכה. "נו, בואי, עוד מעט כבר לא נהיה פה
ותפסידי.." וככה כל בוקר. הוא היה מתעורר, מפציר, ולבסוף יוצא לטיול לבדו.
אני התלהבתי מהעובדה שיש לנו סנאים ליד הצימר, אבל לא הייתי מוכנה לקום ב-6 בשביל
לראות אותם. אז ביקשתי ממנו לקחת את המצלמה ולצלם כמה.
ביום למחרת, בשנייה
שהתעוררתי, הוא ניגש אלי עם המצלמה. "צילמתי אותם" הוא אמר בחיוך גדול,
"תראי". הוא הושיט לי אותה. התבוננתי בתמונה שניות אחדות. "אבא."
אמרתי, חיוך מתפשט בקצוות שפתיי. " זה לא סנאי, זו ארנבת." הוא נראה
מופתע. ואז פרצתי בצחוק מתגלגל. אמא שלי ואחותי מיהרו לראות את התמונות של
ה"סנאים" כביכול, וגם הן הצטרפו לצחוקי. "נו, מה זה משנה לכן.. אתן
אוהבות את כל החיות." הוא מלמל, בשקט, דבר שרק העצים את צחוקנו. אמי הוסיפה:
"כן, נכון. תשמע, אנחנו יכולים לצלם את החתול שלנו, להראות את התמונה לכולם
ולהגיד "יש לנו אריה בבית!" הרי מה זה משנה? הם מאותה המשפחה!"
מאז לא
הפסקנו לרדת עליו בגלל זה. מעניין כמה זמן זה ימשך. גם יצא לי לראות כמה ארנבות
שהסתובבו, אבל סנאים (אמתיים) לא ראיתי. יכול להיות שאני אעלה את התמונות של
"הסנאים" ועוד כמה תמונות יפות מהטיול שצילמתי, אבל כרגע אין לי כוח
וזמן. אני יוצאת לקורס הפלצני שלי, וזה אומר עוד שבוע הרחק מן האינטרנט. לפחות אני אקבל פלאפון חדש אחרי זה. אני רוצה
טאץ' :D
אני אעלה את
התמונות בעוד שבוע.. נראה לי.
ואנשים (אני
יודעת שזה לא קשור) אני ממש צריכה המלצות על להקות כלשהן, כי המוזיקה בנגן שלי כבר
החלה להימאס עלי. עדיף רוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
