אני מאוהבת. פלורנס אנד דה משיןןןןןן.
-
כמעט פלצנים בארץ. איזו התרגשות. נורא חינוכי.
אני בחיים לא אבין איך כוכבת פורנו/צילום חושפני מאוד מאוד מאוד, הפכה לכוכבת ילדים בשניה. תחשבו לרגע מה היא משדרת. ילדות בנות 8 שמחפשות את המילה "סיילו" בגוגל מקבלות תמונות עירום. מה עשינו פה, כריס מורנה?

וגם הסידרה הטיפשית. העלילה בשנקל הזו. "הם התנשקו, הם חזרו, הם באו, הם מתו, זאת עם השעון, זאתי חיה, זאת מתה". כאילו שזה לא היה צפוי שיעברו עליהם מריבות טיפשיות שנמרחות על משהו כבערך 3 עונות ובסוף כולם יחיו מאושרים ביחד. וראיתי ילדות נורא קטנות שרואות את הסדרה הזו. מה הן לומדות? למרוד? למצוא חבר בגיל 9? אויש נו. וגל ההתלהבות הסוחף הזה שאני בחיים לא אבין. נכון, הם יפים, וחמודים, ויש להם עיניים משגעות [חשוב לציין: -555- על פייטררווו'ששש שללייי 33>>]. אני לא מתרגשת. ואני בטוחה שיש אחרים כמוני. יש הרבה אנשים אחרים ששוים הערצה. הרבה יותר מוכשרים. תעשו מה שטוב לכם, באמת, תעריצו אותם. סדרות כמו חברים, מופע שנות השבעים, רמזור, מסודרים, זה הרבה יותר מצחיק ואיכותי. ולקטנים שבינינו, 'נעארף, מועדון החברים של מיקי מאוס. זבל תעשייתי, הכל עובר בסוף. כאילו שכבר לא ראינו המורדים. הכל נגמר בסוף. 
ואת הפוסט הזה עשיתי רק בשבילכם, רק בשביל לעצבן אתכם, אנשים קטנים ונחמדים שצופים בסדרה הדפוקה הזו.
-
הייתי רוצה להעביר את הסוכות שלי עם אנשים שאני אוהבת במיוחד, מה שכנראה לא יקרה. חבל לי. סתם לשרוף את העינים שלי על המחשב הזה לא עוזר לי בשיט. ואין לי כוח לחג הזה. אין לי כוח. אם יש משהו שאני שונאת, זה חגים. וכמה שאני מנסה לשמור על איך שאני נראת עכשיו [שאולי איכשהו בתת מודע שלי עוד מוצא חן בעיני, אבל במחשבה עצמה לא], מכריחים אותי לאכול. ולאכול ולאכול. ולעזאזל, כמה אפשר לאכול?! הבטן מתפוצצת לי מכל החגים האלה כבר. לשבת בשולחן, ולשמוע אותם חופרים. ומדברים. וחופרים. ומדברים. אולי איזה משהו נחמד כמו ללכת ללונהפארק או לסרט עם כמה חברים טובים באמת יעשה לי טוב בחג הזה. אנחנו לא יושבים בסוכה, במשפחה אצלנו אין ממש כוח לזה.

חג שמח או משהו