All you need is LOVE
ופיס, אחרי הכל.
וציפורים שחורות.

האנשים האלה..
זה כ"כ מייאש. הם כל כך עסוקים בעצמם, בדעות שלהם, במה שהם חושבים, ככה שכל השאר פשוט לא מעניין אותם.
וכל מה שהם עושים זה רק להעצים את האגו שלהם שבמילא כבר נפוח ממזמן, אבל העיקר-
שתמיד, תמיד, אבל תמיד, המילה שלהם תהיה כמו זהב.
ואתה? אתה כלום.. חח, מה אתה בעיניהם? אפס. נאדה. גורנישט. א פ ס.
ויש לך כ"כ הרבה דברים להגיד להם, אתה לא יודע אפילו איך ומאיפה להתחיל, אבל בסוף אתה מעדיף לשמור את הדברים האלה לעצמך כי הרי אתה יודע שהם תמיד יהיו עסוקים בבועה שלהם, עם הדעה האידיוטית שלהם.
כמה שתתעצבן, תאכל את עצמך מבפנים, אף אחד לא יתייחס. גם אם הם יטעו, הם לא יהיו מסוגלים להודות בזה ויתחילו למכור לעצמם סיפורים ושקרים הזויים לחלוטין רק כדי לא להרגיש רע.. שהמצפון שלהם יהיה נקי.
וכמה.. כמה שתנסה להבהיר להם את זה, לנסות לקחת אותם למקום קצת שונה שבו הם יחשבו טיפה מעבר לעצמם,
שיחשבו קצת על הכלל ולא על הפרט.. גם זה לא עובד.
ועם כל השקרים, כל הסיפורים ההזויים, הם תמיד יהיו אלו שאליהם יתחסו.
ועוד יש את אלה שנגררים אחריהם, שזה בכלל.. סיפור אחר.
אנשים בלי דעות. כמה מטומטם אפשר להיות?
אבל העיקר בעיניהם, העיקר, מה שחשוב להם, הוא שיתייחסו אליהם.
זה כל הזמן, "ומה איתי?"

זה עצוב שאנשים לא יודעים להסתכל קצת מעבר לעצמם, קצת להתחשב באחר, קצת..
ואני לא יודעת אם זה הם או אני.. אולי זאת אני.. אולי אני לא בסדר..
תמיד אני מנסה רק לתקן את עצמי, רק לשכנע את עצמי שאני לא בסדר אחרי כל מה שהם עושים,
ובסוף, מי נפגע כמו תמיד? אני. רק אני.
אבל זה מייאש.
זה כ"כ מייאש.