באיזשהו מקום אני שוב לבד. אז אולי כן אני מוקפת בכמה אנשים שבאמת טובים, אבל זה לא תמיד רלוונטי כשאני צריכה מישהו לדבר איתו.. ואני הכי מנסה בעולם למצוא חברים ולא להיתקע על מישהו כי אני יודעת שאני אתאכזב בגדול, זה יגמר הרי. כולם נעלמים מתישהו, כולם הולכים, אף אחד לא נשאר כאן...
ודווקא שאני צריכה אותך, אתה לא פה, ודווקא שאני צריכה מישהו שידבר איתי באמת, אני לא בסדר בשבילך, ודווקא שאני מנסה להיות הכי נחמדה בעולם ואפילו שאני סופגת את כל ההעלבות המטופשות האלה ושותקת אז אתה שם עלי פס ענקי. מתי יבוא היום שאני אוכל באמת לבטוח במישהו? מתי אני אוכל לאהוב באמת? מתי אני אפסיק להיפגע ממך? מתי אני אוכל לעמוד על שלי?
כנראה שעל השאלות האלה אני אף פעם לא אמצא תשובה. ושוב אני מסיימת את היום בתחושה של ריקנות בכל הגוף וביטחון עצמי בגובה של דשא.
הבעיה היחידה שלי היא שאני מנסה. הכי שיש. ואני פשוט לא מצליחה להוציא את עצמי מזה. אני מנסה להיות מאושרת, והנה, אני באה בבוקר בחיוך, לא כמו פעם, אני מנסה לשנות את הגישה שלי, לקום בבוקר ולהגיד לעצמי "איזה יום יפה" ואם יום נגמר בתחושה לא טובה אז לסיים אותו כ"מחר יום חדש".

ולמה זה לא מצליח לי? לחץ לחץ לחץ. הכל מתבלבל לי בראש ואני פשוט לא יכולה להסתכל על הדברים כפי שהם. תמיד לצפות לעוד ועוד ועוד.
אבל אני צריכה לחזור על המשפט הזה שוב ושוב ושוב, כי הכל מתישהו מתפוצץ לי בפנים. אף פעם אל תסמכי על אף אחד, אין שם מישהו בשבילך.
נו, חודש חדש, יהיה בסדר.