נורא קשה לי. אני לא יכולה פשוט לעזוב את הכל ככה. פשוט לא נקלט לי במוח שזו לא אני יותר. שכל מה שבניתי במשך שנים פשוט אינו. זה כאילו פשוט תלשו לי חלק מהלב. חלק ענקי שבנה לי את הילדות ואת האישיות שלי ואת מי שאני כרגע. אבל מה אני יכולה לעשות להגנתי? אין לי כסף. אני כל כך רוצה. אין לי. אין לי. איך אני אמשיך מכאן? איך אני מתמודדת? כל כך קשה לי. זו לא אני יותר. אני לא מזהה את עצמי לא נוסעת 4 פעמים בשבוע, באוטובוס אגד, קו 6, למקום ההוא. אותו מקום שתמיד הסב לי אושר. שיכולתי לבוא ולפרוק בו עול. להוציא את כל כעסיי ואת כל מה שעל ליבי ופשוט לשמוח. לרקוד. אני רואה את המילים האלו וקשה לי. בכל פעם מחדש אני בוכה. זה כבר להיות דרך החיים שלי. ואני לא בן אדם שבוכה כל הזמן. אני מתמודדת, אני מנסה להתגבר על זה, אני משתדלת שלא לבכות. אני לא כזו רגשנית. אבל אם הגעתי למצב הזה, אז כנראה שזה באמת היה חשוב לי. פשוט לא מכירה אותי בלי זה. אני לא מתארת את עצמי, כבר לא מופיעה. אני לא מתארת את עצמי, לא לחוצה ומתאפרת בסגנון מפחיד למדי בשביל לבלוט על הבמה. זו פשוט לא אני. אני פשוט לא קולטת שבהופעה הבאה של המקום הזה אני אשב בקהל. אולי אבכה, אולי אתרגש, אני לא יודעת. אבל אני צריכה להגיד תודה. תודה לך, מדהימה שלי, שלימדת אותי את כל מה שאני יודעת. תודה לבנות, שעזרו לי כל הזמן. תמיד תמיד. שתמכו בי שהיה לי קשה כי שמה מצאתי את החברות שלי באמת
אני יושבת וכותבת את זה ופשוט בוכה. זה לא באמת קורה לי. אני רוצה שזה יהיה חלום. שאפשר להתעורר ממנו והופה וחזרתי.
אף פעם לא היה אכפת לי. הייתי הולכת לבד בלילות גשומים וסוערים לחזרות שמתחילות ב9 בערב ומסתיימות ב11. זה כבר לא אני יותר
אני אחכה לנצח. אני אחכה. אני לא אתן לזה לעזוב אותי לתמיד. אני אמשיך לקום בשעות הבוקר המוקדמות בשביל לעשות את החימום שלי ואני אמשיך לרקוד בבית. הדיבוק הזה לעולם לא יעזוב אותי.
אך מי אני בלעדיהם? תסבירו לי, מי אני? מה אני?
קשה לי לעזוב
כל כך קשה לי