אני קמה בבוקר. וסתם עוד יום רגיל. החיים שלי לא משתנים משהו, בד"כ בבוקר מתחילות הצעקות של "קומי כבר!" ו-"את תאחרי לבית ספר!", אבל במילא אני נשארת במיטה עד 7:40. ואז אני הולכת למקום המחורבן, הסדיסטי והדפוק. בית הספר. ששם אפשר למצוא יצורים מכל מיני מקומות נידחים ומכוערים בטבע. והנה, עדיין קשה לי להאמין שיש דברים כאלה. שבאמת יש בני אדם שכ"כ אוהבים להאזין למוזיקה בכיינית ועלובה [את האמת, אני בכלל לא יודעת אם אפשר לקרוא לדבר הזה מוזיקה]. וכאילו שזה לא מספיק, הם משתפים את כולנו בזה. בפלאפון הסוני אריקסון שלהם החדש שיצא רק לפני שבוע שגם קוטל חיידקים בדרך, יש רמקולים יותר חזקים ממועדון בתל אביב. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. טוב נו, מה אני יכולה לעשות? הם בני אדם אחרי כל זה, מי אני שאבוא ואגיד להם איך לחיות ומה לשמוע? בשביל זה, ורק בשביל זה, יש את בלוגי הקט. שבו אפשר להגיד מה אני חושבת בלי שיביאו עלי את כל המאפיה [או בשמם השני, מאפייה.] Nה ק!7ה? גם אני כתבתי ככה. אכן, עצוב מאוד בשבילי. טוב, הייתי ילדה קטנה ומושפעת. ומפגרת. ואיך אפשר בית ספר בלי הפאקצוציות הבלתי נסבלות בכל הפסקה. שצורחות וצווחות על שטויות מטופשות שלא מעניינות באמת אף אחד. ולמה, בכל שיחה, חייבים לשמוע את המילים יהודה לוי, בנים, וכל שאר המילים שהסיומת שלהן היא "וש"? אה? במה זה עוזר בדיוק? אולי לשיחה. למרות שאני בחיים לא אבין את זה..
אוי, ואלו שבצד. שגם בלעדיהם החיים שלי ובית הספר שלי לא היו מה שהם בשבילי. אלו שיושבים בצד ושומעים עם חיוך שטני ומרושע על הפנים ושומעים את השיר החדש של סואיסייד סיילנס. אלו שנראים כאילו ג'וק הקיא עליהם. הכל שחור. "מה קורה?" "בסדררר! עזבו אותי!" בטון צעקני ודפוק. ומורותנו היקרות, מורתונו המתחשבות שתמיד אהבנו. תמיד חיבבנו קשישות שמספרות לנו על ספרי התנ"ך שתכף השיניים התותבות שלהן יוצאות לאוויר ודופקות גלגלון מגניב.
אוי, ואני בטוחה שלא ביקרתי אותן מספיק, שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד למה הן לובשות שקים? זה רק משמין אותן יותר! לא נורא, אנחנו נסבול 12 שנה של לימוד ושיעמום בשקט. זה יעבור מתישהו. ואיך אפשר בית ספר בלי שיעורי בית?! הרי זה החלק הכי חשוב כאן! החלק החפרני ביותר! תמיד אהבנו לעשות אותם [ועדין אוהבים], נכון? איך לא. תמיד אהבנו להעתיק את תרגילי בני גורן למחברת ולשבת שעה על תרגיל אחד מסובך, שלבסוף גילינו שכל הדרך הייתה לשווא ובכלל לא פתרנו נכון. הו רגע, ומה איתי? לאיזה סוג אני משתייכת? אני לא אגיד שאני משתייכת לנורמלים, כי זה יהיה מאוד אנוכי מצידי.[חח, כאילו שלטחון לכם במוח את כל מה שכתבתי כאן זה לא אנוכי מצידי] אני חושבת שאני משתייכת לסוג שלי. שזה סוג של אנשים שמורכבים מ... אני.

תבורכו, אנשים רגילים שכמותכם.