| 5/2007
חברים
בעבר כתבתי פוסט שעסק במשמעות של חברים, "חברים אמיתיים"- כך קראתי לקטע, כתבתי שהדרך לבחון חברים ועד כמה הם באמת חברים שלך היא ע"י לשאול את עצמך עד כמה רחוק הים יהיו מוכנים ללכת בשבילך, כמה רחוק הם מוכנים להגיע כדי לעזור לך שאתה צריך אותם, ממש כשם שחברים צרכים לנהוג זה בזה בעת זמנים משתנים. תמיד להיות שם כשצריך; באם תיפול הם יעזרו לך לקום, באם תפצע ותצלע הם יהיו שם כדי לעזור לך לקום על רגלייך ולהמשיך בדרך, באם תצלול הם יתנו לך חמצן ובאם תעוף הם גם יורידו אותך לקרקע כשצריך. באש ובמים, כאלה הם חברים.
נדמה שהתפיסה שלי לגבי חברים הייתה מוטעת, אינני מסרב להאמין בכל מה שכתבתי, עודני מאמין בכל מילה ומילה ובכל דוגמה ואסוציציה שנתתי כביטוי לערך "חברות אמיתית", עודני מתכוון להכל. החברים שלי הם תמצית גיבושה של של קבוצה בצופים, הם היו איתי לאורך דרך ארוכה מגיל ההתבגרות בחטיבת הביניים ועד היום, אחרי שלוש שנים של שירות צבאי. הם צעדו איתי את הדרך הארוכה מהאכזריות של חטיבת הביניים, דרך קבלת האחריות כמדריך וכיוצר בעודי מנווט ללמוד למבחנים ובגרויות, בשקט המטעה של אחרי התיכון, בגיוסי, במלחמה ובשחרורי. כמובן שלא כולם היו שם מההתחלה ועם הזמן הצטרפו חברים ובפעמים מסויימות גם עזבו- עד שנוצר מה שנוצר ובערך בכיתה י' התקבלה התוצאה הסופית של מי שיהיו "החברים האמיתיים" שלי בחיי.
החברים האמיתיים שלי היו כמו הדבק שמחבר אותי לכדור בסופי השבוע של היציאות בצבא וגם היום, לא היה לי אף פעם משהו רציני בחיי מלבד החברים האלה, איכשהו הכל נראה תמיד כל-כך שולי וקטן, אני מניח שהתיכון, התנועה, הצבא, העבודה- אלו תמיד ידעו למלא חללים ריקים בחיי אבל גם אז החברים שלי היו הדבק שהחזיק, הדבק שמחזיק אותי.
כנראה הייתי צריך להשתחרר מהצבא כדי להשתחרר גם מהתפיסה הזאת, הנוחות הזאת בידיעה שתמיד יש לאן ליפול; באם משפחה ובאם חברים, את רוב הזמן העברתי בין פגישה איתם לפגישה אחרת, מעביר את הזמן עד שנהיה יחד שוב, עד שנצא לשבת עד שלוש בבוקר באיזה לילנבלום 19 או נורמה ג'ין או במסיבה בקיבוץ מעברות או בפארנויה, כך חיברתי דקה לדקה ויום ליום עד שאני אראה אותם שוב, עד שיהיה לי מעניין שוב.
שכחתי איך זה להסתדר לבד, בלי אף אחד, כשהכל זר ומנוכר, להיות רק אני, רק עצמי ובחסותי, בלי שולחן מלא בירות על הגג, בלי גב להתגונן מפני ובלי כתף להתנחם בה, התמסרתי לנוחות המרגיעה והחמימה הזאת של היחד הזה, הכל-כך נעים הזה.
וככל שדקות התחברו ושעות חלפו הגישה קיבלה שינוי; שיחות עם חברים מעת לעת מהצבא, שיחה עם חבר על כוס גולדסטאר ב"בוקובסקי" בעודו שולח אותי לחו"ל לבד ואומר או יותר נכון- מטיף "תטוס מפה! אתה לא יודע כמה אתה צריך את זה", יום לאחר מכן באקראיות גמורה אימי שואלת "רוצה אולי לטוס לבד, ללמוד משהו,?" כששאלת הכסף היא אפילו לא נושא- נדמה היה כאילו יצרו קנונייה נגדי וכולם כבר תיאמו עמדות. עמדתי באותו רגע הייתה כמו שאמרתי- נוחה, החיים היו נוחים לי ומלבד ההצקות הבלתי הפוסקות של חברי ששלחו אותי מהשבוע השני לחפש"ש למצוא עבודה ו"לעשות משהו בחיים" באמת היה לי נוח, האופציות של מה לעשות אחרי הצבא נראו בלתי נגמרות והן עדיין כאלה אך משום מה למרות שהרבה דלתות נפתחות בפנייך ושערי שמיים למדינות רחוקות נפתחות- הרוב בוחר באותה הבחירה אחרי השחרור- לעבוד קשה כדי להרוויח כסף מספיק כדי לטוס (בסבירות גבוהה) לדרום אמריקה. למה כולם עושים אותו דבר?
רציתי לשנות את זה, אולי מסע אחד קטן לפני שאני שולח את עצמי להתאשפזות במוסד להרווחת כסף, הרי עבדתי קשה דיו זה שלוש שנים, לא?! מגיע לי משהו אחר. אני לא הולך אחרי העדר- כזה אני, הנוחות התחלפה ברוחות עזות, דוחפות אותי לקבל החלטה, ה"לא לעשות כלום" ששם חיוך על פני זמן רב אחרי שהתחפששתי התחלף בהמתנה מעיקה לקבלת החלטה, האורטופדים שלחו אותי לבדיקות עקב פציעה והיו לא חד משמעיים- ידעתי שגם אם הפתרון המושלם לא באופק, אני חייב להמשיך לחיות עם מה שיש וכך לבסוף החלטתי. מה אני הולך לעשות.
המשך יבוא, סתם אחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
