היה זה ביום חמישי 16 מרץ 2006 כאשר התיישבתי וכתבתי לאחר משמרת של שמונה שעות בראש פילבוקס בגובה של בניין בין תשע קומות. כנראה שמשהו ממש הציק לי בעקבות המשמרת, במבט לאחור קשה להבין משהו ברור מאותו קטע אך בדיעבד הוא זיכה אותי במחמאה מאחד לשותפי לחדר על כתיבתו, כנראה האפתיות שלי היא שגרמה לי לשדר תחושה של ולו לרגע... אלוהים קטן.
דיבורים על כל שאר ירקות- גורמים לי להתפחלץ בתוך עצמי, לגודל התהייה באשר ליחסי בנים- בנות ושאר הדברים הסובבים את האדם בחברה, התהייה והעיסוק בדבר למשך שעות כביכול מעידים על איכפתיות וחוסר העיסוק בדבר מראה על אדישות בכל הקשור לסובב אותך. אני טוען כי לפעמים צריך להפסיק לדבר. כמה אפשר לדבר על אותם דברים ולא לחדול מאותן רכילויות ושמועות, סיפורים ומעשיות שמנפיצים כל העת סביב, האם אנו מחפשים את כל אלו כדי להוסיף טעם ועניין בחיינו? יתכן מאוד, אם כי אני לא מרגיש שותף לשיחות הללו, אולי עקב חוסר התאמה ועניין בשיחה.
מגובה של 32 מטר בלבד הכל נראה כל כך אחר. הסיפורים שעולים במעלה אותם 32 מטר נראים קטנים וחסרי חשיבות, חסרי כל ערך. מה חשוב שם למעלה- אני שואל. כל סיפור שיסופר ולא נוגע בי ישירות אינו חשוב לי כלל, שיסופר לו כהלכתו, מה לי ולו, הוא אינו סיפור שלי וכל שיחה אודותיו רק תפגין רצון להעביר את הזמן ע"י קשקוש על דבר מה, להנעים זה את זמנו של זה. אולי כאן טמון ההסבר להכל, התשובה הגדולה לחיים; להנעים זה את זמנו של זה. זוהי מטרתנו על הכדור.
אותם אנשים שמהלכים שם מתחת, אותן מכוניות שנוסעות ע"י אנשים שבדרך לאיזשהו מקום מאיכנשהו לצורך דבר כזה או אחר, הם כולם נוסעים, ממהרים, הולכים, רצים- נעים קדימה אל עבר מטרה כלשהי שאינה נוגעת לי. אני אלוהים קטן, שומר שכולם בסדר. נוגע, אבל לא באמת נוגע.
מלמעלה הכל נראה כה ציורי,
שקט,
שלו.
כה לא שלי,
כה לא אמיתי.
ואז אני יורד 32 מטר, לא עוד אלוהים קטן,
עכשיו אני אחד מהם.
לא עוד אלוהים קטן, לא עוד שרף או מלאך שומר אנוכי, שומר זרים- מעתה אני... כאחד האדם הפשוט,
סתם אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
