תיבת פנדורה

"את עושה את עצמך עמוקה, את עושה את עצמך חכמה, את עושה את עצמך אכפתית. את בעצם רק רקובה מבפנים. את פשוט בן אדם רע. את קרה כמו קרח, אין לך שום חום לבני אדם".

צודקת, אמא. 

אני זונה מפגרת. אני מודה. אין בי כלום.

אני שונאת את כולם

תכניסו לי זין לפה כל הזמן ותהיו מרוצים. 

אני כועסת ואני שונאת. את כולם.

את אמא שלי שחושבת שאני זונה כי אני מדברת בפון בלילה פעם באיזה חודשיים. 

אחח, הייתי צריכה לספור את הפעמים שהיא ואבא קראו לי זונה או שרמוטה.

ואז מה הפלא שאני כזאת? הא?

לא רוצה ללמוד

לא רוצה לאהוב

לא רוצה לקרוא

לא רוצה לאכול

אני מדמיינת שאתה מתקשר ואני שיכורה ואני כועסת ואני אומרת לך לעולם לא להתקשר, לעולם לא ליצור קשר, צועקת עליך כמה אני שונאת אותך.

ואז אתה מקלל אותי, ואני מבקשת שתמשיך. תשחיט את הנשמה שלי סופית בבקשה, אני מתחננת. תגרום לי להרגיש יותר כלום ממה שאני עכשיו, בבקשה. קבל את זה כאתגר או ניסוי- עד כמה ריק יכול להמצא בבן אדם. ותקלל אותי ואבכה ואתה תמשיך, ואני אסרב לכל רחמים, תמשיך, ככה אני אוהב אותך יותר. אני אחשוב עליך עוד. רק תמשיך לקלל. 

ואז תנתק לי בפנים ולא תיצור קשר המון זמן. שכל יום שעובר אחשוב יותר עליך. ואז שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושובושובושובושובוושבושוןגםחדגהנ.