אני זוכרת כל רגע.
אני זוכרת את ההתחלה.
זה התחיל מהודעה אחת שהוא שלח לי במקושרים אבל בעצם ראיתי אותו מזמן באיזשהי מסיבה
וחשבתי לעצמי איזה חמוד הוא. היה לו חיוך תמים כזה, זה הדבר היחיד שאני זוכרת.
זה היה לפני כשנה ואיכשהו הגלגל הסתובב והוא הופיע פתאום בחיים שלי.
זה היה סתם כמה הודעות..כמה מילים..כמה בדיחות.
הבאתי לו את האייסיקיו שלי מבלי לדעת שהנה הכל ישתנה.
דיברנו.
השיחה הראשונה היתה מוזרה.הרגשתי שזה התחיל ונגמר..הוא סתם מדבר איתי אבל אין לזה חשיבות.
זאת הייתה שיחה אחת. ובעצם זה נעצר שם.
אחרי בערך חודש..יום לפני תחילת הלימודים הוא שלח לי הודעה.
התרגשתי, הופתעתי ושמחתי. דיברנו והיה את הניצוץ הזה..הניצוץ של תחילת משהו מיוחד.
המשכנו לדבר, זה עבר להודעות בפלאפון. הוא הבטיח שהוא יעזור לי להפסיק לעשן ואני באמת האמנתי שכן, שאני מסוגלת עם תמיכה כזאת.
אחרי זה היינו אמורים להפגש ופעם ראשונה הוא התקשר. דפק לי הלב בטירוף ופחדתי.
אחרי הפגישה הראשונה יודעים אם זה כן או לא..ולא הרגשתי מספיק בטוחה אז התחמקתי מזה, ולא נפגשנו.
אני שמחה על זה..כי כמו שאמרתי בפגישה הראשונה יודעים אם זה כן או לא ואצלנו..הפגישה הראשונה שלנו זה היה כן גדול.
אחרי זה הוא התקשר עוד פעם..וזה היה מוזר.
הוא יצא עם חברים והם החליטו שזה יהיה נחמד להסתלבט עלי. כלכך נפגעתי מזה. כלכך נעלבתי והוא עד היום לא מבין כמה.
כי בשבילי זה כבר לא היה סתם..אבל נשארתי עם תחושה שבשבילו כן.
המשכנו לדבר משום מה. יום כן יום לא..שיחות נחמדות..לא יותר. באיזשהו שלב וויתרתי
אני הרי מכירה את זה..דברים כאלה קרו לי יותר מדי. וזה עשה לי רע כי התחושה הראשונה שלי הייתה שאיתו זה יהיה שונה.
אז הגיע היום הולדת שלו. הוא חגג בפארק והבטחתי לו שאני אבוא..פעם ראשונה שנפגשנו.
הוא התסכל עליי וחייך. ואין לו מושג מה עבר עלי מבפנים.
התרגשתי כמו שמזמן לא כי ידעתי שעכשיו זה רגע האמת..
והוא לא אכזב.
היה יום מדהים...הוא ידע לחבק ולתת לי להרגיש שלא הכל היה סתם. הוא חימם אותי ודאג לי ונתן לי להרגיש טוב. שאני איתו.
למרות שהוא היה שתה טיפה אני רוצה להאמין שזה היה משמעותי גם בשבילו.
הוא נישק אותי. וכמו שאומרים, ברגע הזה העולם באמת נעלם והרגשתי שזה רק אני והוא, שאנחנו נמצאים בעולם משל עצמנו.
הוא לווה אותי הביתה ומאותו הרגע היינו ביחד. ביום הולדת שלו נהיינו ביחד. זה באמת הרגיש, לפחות בשבילי, כמו להוולד מחדש.
החודש הראשון היה מדהים.
התחושה של התחלה, של שינוי, של בנאדם שנכנס לך לחיים והופך לחלק ממך, כשלמישהי כמוני זה ממש קשה זה היה השיא בשבילי.
לא יכולתי לבקש יותר שום דבר..הוא היה האושר שלי וכל מה שראיתי מאותו היום
לא עניין אותי כלום. היה לי אותו וזה הספיק.
עברו חודשיים והחיוך עלה מיום ליום. עכשיו שאני מסתכלת אחורה אני רואה מין מצגת שמריצה לי את כל הרגעים הקטנים שלנו ביחד לאט לאט, כאילו זה קרה אתמול, וזה עושה לי כלכך טוב.
עברו עוד 4 חודשים והיה נדמה כאילו אין בעולם מה שישבור אותנו. היינו זוג מלכותי והייתי מסתכלת על אחרים ומאחלת להם שיהיה להם את מה שיש לנו.
עברו 5 חודשים ובלי להרגיש משהו השתבש. התחלתי להסס. התחלתי להרגיש שמשהו לא טוב, משהו לא נכון.
אבל לא הצלחתי להבין מה.
התעלמתי מזה כי מי אני שאני אתן לתחושה מפגרת להפריע לקשר שלי ושל אהבת חיי?
טעיתי. ולצערי שילמתי בגדול על הטעות הזאת. הכל התנפץ לי מול הפרצוף מבלי שהיה לי רגע להבין מה קורה.
מישהו אחר נישק אותי. הרסתי את כל מה שהיה בינינו. איך מתגברים על זה?
זה היה הלילה הנורא בחיי. ניסיתי להרדם אבל לא הצלחתי..דמעות של כאב פשוט הציפו אותי והמחשבה עליו..
המחשבה על כל השיחות שהן רק שלנו..
האהבה שרק שלנו..
השעות שיכולנו לשכב אחד עם השני רק כדי להיות קרובים
זה פשוט הרס אותי..וידעתי שהגיע הזמן להתמודד.
הייתי חייבת לספר לו. כי אמרנו שבינינו אין סודות וכמה שלא כאב לי באותם רגעים הייתי חייבת לעשות משהו.
נפרדנו.
עוד 4 ימים היינו אמורים לחגוג חצי שנה ונפרדנו.
השבוע הזה..השבוע שהייתי צריכה לקלוט בכלל מה קרה היה מטורף. כי לא הצלחתי לחשוב.נחסם לי המוח ובלי לשים לב הדחקתי הכל. לא הייתי עצמי ועדיין לא חזרתי לעצמי. קשה לי ואני לא יודעת איך להתמודד.
והוא היה פה..הוא תמיד היה פה ולא היה רגע שבו הוא נתן לי להרגיש שהוא מתרחק.
ואני..מגעילה..מפגרת..איך אני יכולה לחזור אליו?
איך אני יכולה להיות איתו ולדעת שמה שעשיתי קרה ממש עכשיו. אני צריכה זמן.
אבל הוא צודק..והוא לא צריך לסבול את זה..מגיע לו להיות מאושר, מגיע לו שמישהי תעניק לו את כל מה שהוא ידע להעניק לי.
אז עכשיו תורי לסבול וזה מגיע לי
מגיע לי שהוא ילך ויתרחק ויעזוב אותי.
מגיע לי שהוא ישאיר אותי לבד.
מגיע לי שהוא לא יאהב אותי..כי האהבה שלו היא משהו עצום שעטף אותי במשך כמעט חצי שנה.
מגיע לי שהוא ישכח ממני למרות שאני אף פעם לא אשכח אותו. ואני אף פעם לא ארגיש את כל הרגשות האלה.
ואני אף פעם לא אוכל להיות שלמה עם עצמי.
רק עכשיו אחרי 17 שנה אני מבינה..מה המשמעות של ה"חצי לב"
החצי לב שהוא הביא לי..מבלי לדעת שהלב שלי באמת יהיה תמיד חצוי בלעדיו.
ועכשיו כנראה שזה הסוף
ואחרי הסוף צריך לחשוב איך מתחילים מהתחלה.
שלך תמיד, בייבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פוש :]